הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

בכל פעם שנפגשנו חשתי בהיקף העצום של ידיעותיו בעולמות הספרות, המחשבה והאמונה היהודית יחד עם הפילוסופיה הכללית, מן התנ"ך דרך רס"ג וריה"ל ורמב"ם ור' חסדאי קרשקש ור' יוסף אלבו (ועוד רבים)

ועד א"ד גורדון וחכמי דורות התחייה היהודית – לא היה שום יוצר גדול שלא היה מוכר וידוע אצלו מכלליו ועד פרטיו – ממש תלמיד חכם ענק, עם זה שצמח וגדל בציבור 'החילוני', ומעולם לא נטש אותו – בצעירותו עוד זכה להילחם במלחמת העצמאות, בחטיבת יפתח, מן הגליל העליון ועד לנגב. 

האם מישהו מכיר עוד אדם שכתב בין ספריו (כ-40) ומאמריו הרבים (כ-850), גם על התנ"ך, גם על הגותו של הרמב"ם וחכמי הדורות, גם על האמונה היהודית בה' ובאדם, במיוחד אחרי השואה, גם על התפילה ועל השבת והמועדים, על יהדות כתרבות, ועל לאומיות והומניזם, ציונות ומוסר, וידע להקיף את תולדות מחשבת ישראל מן התנ"ך ועד ימינו? 

ועם כל זה התנהל אלי שבייד תמיד בצניעות מופלאה, ובפשטות אנושית יוצאת דופן, כאילו אך טבעי ליהודי ירושלמי מלידתו עד פטירתו (בן 92 וחצי) לשאת בתוכו את ארון הספרים היהודי העצום הזה, גם בלי שום כיפה לראשו. 

כאשר כתבתי את עבודת הד"ר שלי על 'השראה וסמכות במשנת הרב קוק', הגשתי אותה גם לעיונו ולהערותיו – הייתה לו הערה ביקורתית אחת על הפרק בו ניסחתי את דרכי ההיגיון הפילוסופי בכלל, ושל הרב קוק בפרט ('היגיון פרבולי'), במונחים שאולים מגיאומטריה, מתמטיקה ופיזיקה (שאני מאוהב בהם מגיל צעיר) – אמר לי שבייד: 

"אתה רוצה להחזיר אותנו לשפה של שפינוזה? דבר אתנו במילים, ולא בנוסחאות". 

עניתי, שברוב פרקי המחקר אני מדבר במילים, אבל אינני יכול לוותר גם על פרק בהיגיון מתמטי – אלי שבייד נענע בראשו לאי הסכמה. 

היו לנו עוד כמה ויכוחים, גם ציבוריים, אבל גם הרבה הסכמות – 

בעיקר ראיתי תקווה גדולה בעצם הצמיחה של תלמיד חכם כזה בציבור הישראלי 'החילוני', שאין שום נושא יהודי-תורני זר לו, וגדולי תורה ואמונה יכולים ללמוד כה הרבה מספריו וממאמריו – לכן, כל שיחה ומפגש היו ביטוי לגשר המופלא המחבר את חלקיו השונים כל כך של העם היהודי בדורות האלה. 

אולם לתקווה זו תמיד נצמד חשש עמוק: האם יש קהל של תלמידים ממשיכים לדרכו היהודית של פרופ' אליעזר שבייד ז"ל? 

אלי שבייד הרבה לעסוק גם בחינוך וב'מחשבת ישראל' כמקצוע וכתרבות, מבתי הספר הממלכתיים ועד לאוניברסיטה העברית ולהכשרת מורים (מכון 'כרם'), וגם כתב תוכניות לימודים ב'מחשבת ישראל' יחד עם תרבות יהודית וכללית – משרד החינוך אימץ תוכנית כזאת עבור בתי הספר הממלכתיים, אך התוכנית לא יושמה... 

אם רוב 'הדתיים' חושבים שהם יודעים דיים בתחומים אלה גם בלי לעיין בספריו של שבייד, ואם רוב 'החילונים' אינם לומדים אותם – האם יהיה המשך לדרכו? 

האם יהיה בסיס לשיח גם בדור הבא, על תנ"ך ועל 'מחשבת ישראל', על יהדות ועל תרבות, על אמונה ועל מוסר, על ציונות ועל הומניזם ממקורות היהדות?    

עם לכתו של אלי שבייד לבית עולמו, ועם התפילה שתהא נפשו צרורה בצרור החיים, אני מתפלל שיקומו מבין תלמידיו הרבים גם ממשיכים לדרכו, כאן בעולם הזה.