המילה סגנון הפכה לאחרונה למילת מפתח בשיח הפנימי בציונות הדתית. אתרי ועיתוני המגזר מלאים לאחרונה בזעקות שבר על "הסגנון", על "תרבות הגידופים והשנאה" שהולכת ופושה לאחרונה במחוזותינו.
וכיצד התרבות הזו באה לידי ביטוי? מי הם האשמים בקידוח החור בספינה? או, טוב ששאלתם.
הרבנית יפה גיסר במאמר חריף במקור ראשון קבעה באופן ברור מי האשמים: "ערוצי התקשורת הימניים הפכו לערוצי תעמולה המוקיעים כל מי שלא מביע את מנת השנאה הראויה בעיניהם לבנט ולממשלתו" אבל לא רק הם, לשיטתה גם "חלקים מסוימים בציונות הדתית מגיבים למהלכים ממשלתיים בהתנהלות הבנויה על פרנויה, תיאוריות קונספירטיביות, שימוש בחצאי אמיתות, הפצת שקרים כאמת ומדיניות של הפחדה ותבהלה".
הרבנית גיסר (שמדלגת באופן אלגנטי על הגילוי הנאות המתבקש כל כך וד"ל) קובעת שהסגנון הזה, "רומס ומפרק את כל הערכים המחברים בינינו ואת המחויבות לדיאלוג ולערבות הדדית", הסגנון הזה מוביל "בסופו של דבר להתפוררות היסודות שלנו כחברה וכעם". לא פחות.
אבל לא רק הרבנית גיסר מזועזעת מהסגנון. אתמול פרסם הרב בני קלמנזון שליט"א, ראש הישיבה בעתניאל מאמר חריף שקובל, על "הסגנון" של ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הרב קובע כי סמוטריץ' "מאמין שישיג את מטרותיו אם יתקוף אנשים הקרובים לציונות הדתית ולימין לגופו של אדם ולא לגופו של עניין" ולא זו אף זו, "המנהיג הצעיר והפעלתן כבר לא יורה בתוך הנגמ"ש אלא מפוצץ אותו".
עכשיו, תראו. אני מוכן לנהל שיח על סגנון, על גבולות גזרה של שיח, על מה אומרים ואיך אומרים. אבל דבר אחד הוא לא לגיטימי. להפוך את "הסגנון" לקרדום לחפור בו. להשתמש בסגנון, כתירוץ, כמחסה אידיאולוגי ערכי.
איש חכם, שמכהן וכיהן בתפקידים בכירים במסגרות שונות של הציונות הדתית אמר לי לא מזמן: "בציונות הדתית הסגנון הוא המהות. הציבור שלנו לא סובל סגנון לא מכובד, לא מנומס".
אני לא מסכים עם זה, אני לא מסכים עם זה כי אני לא מוכן לחיות באווירה שבה הרבה יותר חמור לצעוק על עוול מאשר לעשות את העוול עצמו. אני מתנגד למרחב ציבורי שבו מה שחמור זה לזעוק בכאב ולא לגרום לכאב. אבל לשם הדיון, רק לשם הדיון, אני מוכן לקבל את הטענה. אם הנושא הוא "הסגנון" אז יאללה בואו נדבר עליו.
אני באמת לא משוכנע שאתם מכירים את השם אבל מסתבר שבימינה מכהן חבר כנסת בשם יום טוב כלפון. כלפון נכנס אל הכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כלפון טען בציוץ בחשבון הטוויטר שלו שסמוטריץ נועל רבנים בחדר ומנסה לכופף אותם עד שיסכימו לשנות את פסיקותיהם. האשמה באלימות, לא סתם אלימות כלפי רבנים, איך קוראים לזה? סגנון.
ולא רק כלפון, חברת הכנסת שירלי פינטו הטיחה ביו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו סביב יום הזכרון לרצח רבין כי "מסית היה ומסית יישאר.." "לפעמים נדמה" כך היא כותבת, "שהוא אף פעם לא עזב את המרפסת ההיא". אתם מבינים את הסגנון? האשמה שיקרית ובזויה שנטפלה במשך שנים על ידי השמאל הכי רדיקלי שהשתמש בטיעון "המרפסת" כדי לשסות ולבזות את הציבור הציוני דתי הפך להיות טיעון לגיטימי בקרב אנשי ימינה. סגנון. נמשיך,
נפתלי בנט, פנה רק לפני שבועיים לח"כ אורית סטרוק בסגנון בריטי אצילי ואמר לה: "עופי לי מהעיניים" ולא רק זה אלא במקום להתנצל תדרך עיתונאים ואמר "האישה ניגשת אליי בלי מסכה ומתיזה עליי אומיקרון ממרחק של עשרה סנטימטר. אז אמרתי לה לעוף ממני. מספיק הייתי מבודד בשבוע שעבר". בנט כזכור לא מתנצל, גם לא בפני האישה הכי ישרה, הגונה ואידיאולוגית בכנסת.
לחרפה הזאת אגב קראה הרבנית גיסר "תגובה חריגה". הבנתם? לתקוף את הממשלה, זה "תרבות של גידופים ושנאה" אבל להעליל על חברת כנסת שהיא מרססת "במיליארדי אירוסולים מסוכנים" זו תגובה חריגה. סה"כ הגיוני.
אבל לא סיימנו.
רק אתמול, אמר ח"כ ניר אורבך מימינה לח"כ שמחה רוטמן שהוא ואוסמה סעדי "באותו מקום". בואו נבין, אוסמה סעדי חבר כנסת ברשימה המשותפת, זה שאמר לאחר רצח משפחת הנקין כי פגיעה במתנחלים היא לא טרור וכי הוא לא יגנה את רצח משפחת הנקין. מבחינת אורבך הוא וח"כ שמחה רוטמן, ממש אותו דבר. איזה סגנון אה?
רוצים לדבר על סגנון? בואו נדבר על סגנון פוליטי, על עידית סילמן שמקליטה ח"כים בלי שהם יודעים, על אביר קרא שמצביע כפול, על ניגודי עניינים מבהילים בלשכת שר הדתות, וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הסגנון הידוע של השקר, של הרמיה ועל גניבת הקולות. אז אם אנחנו מדברים על סגנון, אז צריך לדבר על הסגנון של הזעזוע הסלקטיבי. כל אחד מהציטוטים החמורים שהובאו כאן היה ראוי למאמר מזועזע בפני עצמו. היה ראוי לגינוי, להתייחסות, להבעת כאב.
אבל המחאה על הסגנון, היא רק תרוץ, כסות, מסך עשן. יש בה במחאה על הסגנון סוג של צביעות, של חוסר הגינות, כאשר הסטנדרט הוא כפול. רוצים להתווכח עניינית? בכבוד, רוצים לתקוף בחריפות? לגיטימי
אם אתם רוצים להזדעזע מהסגנון תזדעזעו ממנו באמת. כי הסגנון הזה די מגוחך.
--
עומר רחמים הוא יועץ לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'