ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן צילום: יפעת צדוק ליאור

הסוכריות יישארו בבית. השבוע פגשתי אותם, חבורת בנים מתוקה. מזמן לא דיברנו. הקטן ביניהם הצביע עליי ואמר בחיוך: הנה מְחלקת הסוכריות של בית הכנסת! כולם הסתובבו והסתכלו עליי, ועיניהם המאוכזבות התמקדו בעיקר בידיי הריקות. לפני כעשר שנים נטלתי על עצמי את המשרה הציבורית החשובה ביותר ביישוב - מחלקת הסוכריות בעזרת נשים. לאט לאט הם מתאספים סביבי, ידיים רכות מושטות, חיוכים וברכות שבת שלום. מה צריכה יותר מזה אישה שילדיה בגרו?

אבל הנה הגיעה מיס קורונה לזירה וסילקה אותי מבית הכנסת, וגם אותם, כך שמזמן לא ארזתי לי שקיות ממתקים בתיק בית הכנסת שלי, ואף שכחתי היכן מונח התיק ההוא. אבל האמת היא שאני כבר לא בטוחה שארצה לחזור למשרה שלי, כי למחלקי סוכריות לילדים מדביקים קונוטציות שליליות בימים טרופים אלו. ואני שואלת: לאן הגענו? לא הגזמנו עם זהירות היתר הזאת?

תעצרו את הלידה, צריך לרשום. כשהייתי בתחילת ההתמחות היה כיף לעבוד בחדר לידה. אישה נכנסה בחצות הליל, מקרטעת לה לאיטה עם בטן הריונית ענקית. זאת לידתה העשירית והיא פשוט שוכבת ללדת. מיילדת חייכנית מגישה לה חלוק, נוטלת דמים, או שלא, משכיבה אותה ומחברת אותה למוניטור, או שלא, פותחת וריד, או שלא - ותוך זמן קצר מגיח הנסיך לעולם ללא מגע רופא. וטוב שכך. אנחנו יכולים גם לקלקל.

בימים הטובים של פעם יכולנו להתנהל על פי אינסטינקטים קליניים בריאים. היו אומנם קולות עמומים שדיברו על הזהירות מבתי המשפט, אבל ידענו להשקיט אותם. לא אשכח לידה אחת שניהלתי. היו ירידות בדופק העוברי ברישום של המוניטור, וביקשתי שיביאו את מכשיר הוואקום כדי שנוכל לחלץ את העובר כמה שיותר מהר. ואז הגיע הרופא הבכיר שמעליי ואמר לי באלו המילים, באמצע תהליך הלידה ממש, כשהראש מבצבץ בתעלת הלידה והדופק איטי להחריד: "קטן, תרשמי. קחי את המוניטור ותצלמי. תרשמי את כל מהלך הלידה. קטן – עכשיו". הסתכלתי עליו בתמיהה ולא התייחסתי. אנחנו באמצע התהליך, למה להתעסק בזוטות? הוא לא ויתר. "קטן, את חייבת לרשום. אם לא תרשמי גם את וגם אני נצטער על כך. מי יודע מה העתיד צופן לנו?". את דבריו קטעו יללות מתוקות. רק לאחר בדיקת התינוק הכחלחל על ידי רופאת הילדים והגשתו אל חיק האם המאושרת, הוצאת השליה בשלמותה ותפירה קצרה ניגשתי לעסוק ברישומים.

הביטוי רפואה הגנתית בא לתאר מהלך שבו מבוצעות פעולות רפואיות או בדיקות שעל פי שיקול דעת ענייני מיותרות ואין צורך לעשותן. אז מה הסיבה לכך שהן נעשות? כדי שאם וכאשר יתעורר סיבוך נדיר, או אם וכאשר יורע מצבו של המטופל, יידע הצוות המטפל שהוא מכוסה מבחינה משפטית כי הוא עשה את כל הבדיקות וכל הטיפולים האפשריים גם כאשר השיקול המקצועי הענייני לא הצדיק זאת. למעשה, במקרים כאלה 999 מטופלים מקבלים טיפול מיותר או נשלחים לבדיקה לא נעימה ואולי אף מזיקה, מול סיכוי של אחד לאלף שהטיפול או הבדיקה באמת היו נדרשים. לא מוצדק רפואית, אבל מוצדק משפטית.

הטיולים הפכו למעמסה. הגישה המשפטית האקטיביסטית חורזת את כל מהלך חיינו. כך גם תנועות נוער ומוסדות החינוך נמנעים עד כמה שאפשר מלטייל בשטח עם החניכים והתלמידים. בימים הטובים הטיולים היו חלק אינטגרלי מהחינוך לאהבת העם והארץ, ואילו כיום בגלל דרישות גוברות של משרד החינוך לאבטחה ושמירה הטיול מעמיס כל כך מבחינה ארגונית וכלכלית שכבר עדיף לוותר עליו.

ישנה שיטה אחרת, והיא לקחת קבלן משנה שאחראי על הטיול מתחילתו ועד סופו, וכך מנהל בית הספר או מרכז תנועת הנוער משיל מעל כתפיו אחריות ומעביר אותה אל כתפי הקבלן. הוא, מצידו, עלול לבחור לעצמו את הדרך הקלה כדי לעבור את הטיול הזה בשלום, כאשר הערכים והחינוך לא יעמדו תמיד בראש מעייניו. וכך אסור בשעת טיול להיכנס למים – כל מים, בכל מקום, בכל גובה ובכל עומק. אסור בטיול לטפס במקום סלעי בלי אישור מיוחד. אסור לטייל מעל טמפרטורה מסוימת ולא מתחת לטמפרטורה מסוימת, לא מעל מספר מסוים של אנשים ולא פחות. כך אי אפשר לטייל ואי אפשר לפעול. כמעט לא נשאר שיקול דעת לאנשי הצוות.

יעקב אבינו במבחן החוק. אנחנו פוגשים את הגישה ההימנעותית וההגנתית גם בטיפול בבנייה הלא-חוקית ברחבי הארץ או בטיפול במפגעים שבאים להכות בחיילינו. כך גם בנושא האקטואלי היום – המוגנות הפיזית. גננות מקבלות הוראה להשתדל כמה שפחות לגעת פיזית בילדים הקטנים שנמצאים בגן שלהן, וישנם פעוטונים שבהם כאשר ילד קטן הולך לשירותים חייבות ללוות אותו שתי מטפלות, כדי שלא יטענו נגד אחת מהן שהיא נגעה בו באופן לא ראוי. הרב של הכיתה מפחד לחבק תלמיד עצוב, בוכה או נרגש, כדי שאף אחד לא יפיל עליו תיק, וכן הלאה.

ואומנם, האנושות התקדמה בצורה מופלאה בנושא פגיעות מכל הסוגים. פעם היה מקובל להרביץ לתלמיד ולהכות נער שוליה, וגם מההורים קיבלנו מנות טובות של פליקים ופעם אף היו משתמשים בחגורה. והיום - הס מלהזכיר. צריך לדבר עם הילד. להסביר לו שהוא פשוט התבלבל. לשכנע אותו שאכן קרתה כאן תקלה ולקבל את הסכמתו לניהול השיח. זהו תהליך נכון ובריא שהוביל לכך שאנשים מבינים שלא נכון להסכים לפגיעה כלשהי בגופם, לא מההורה, לא מהמורה ועל אחת כמה וכמה שלא מאדם זר, שהמגע שלו פוגעני ביסודו. השאלה היא אם לא איבדנו כאן משהו.

מה שבטוח הוא שהנשיקה של יעקב לרחל בבאר בחרן הייתה מביאה היום למעצרו המיידי של יעקב אבינו, ואולי אפילו החיבוק בין אהרן ומשה בפגישה במדבר בדרך ממדיין לא היה עובר את מבחן בג"ץ. האם זה טוב? הכול שאלה של מינון, אולי קצת איבדנו פרופורציות.

לתגובות: drchana2@gmail.com