עדי ארבל
עדי ארבל צילום: מירי שמעונוביץ

חלקים נרחבים בציבור הישראלי רואים בשורה גדולה בהחלטתה של מפלגת רע"ם לחצות את הקווים האופוזיציוניים ולהיות המפלגה הערבית העצמאית הראשונה שנכנסת לקואליציה.

רוח גבית לתפיסה זו התקבלה בוועידת עיתון 'גלובס', שם הכריז מנסור עבאס כי "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית וככה תישאר". לא במקרה זכו דבריו של עבאס למחיאות כפיים סוערות ולתהודה רבה בשיח הציבורי. אלא שלדברים אלה ראוי להתייחס לכל הפחות בגישה של כבדהו וחשדהו.

ראשית, משום שאותם אלה שהצביעו למפלגת רע"מ והביאו את מנסור עבאס לעמדת הכוח שאליה הגיע הם אנשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית המזוהה עם האחים המוסלמים, שאינה בדיוק אחות של התנועה הציונית. יתרה מכך, חלק גדול מדי מהאוכלוסייה הבדואית, שבזכותה עברה מפלגת רע"ם את אחוז החסימה, היה מעורב בפרעות תשפ"א וכן באירועי המחאה האלימים נגד נטיעות קק"ל בנגב. הפער בין מתינותו הרטורית של מנסור עבאס לבין האלימות הלאומנית של רבים ממצביעיו פשוט זועק לשמיים.

שנית, מכיוון שההיסטוריה חוזרת ולא ניתן להימנע מתחושת הדז'ה וו לתקופה שמי שנשא הצהרות דומות היה בוגר אחר של תנועת האחים המוסלמים, בחור לא חביב בכלל בשם יאסר ערפאת.

אי שם בשנת 1988 הכריז ערפאת במסיבת עיתונאים שנערכה בשטוקהולם בירת שוודיה, כי אש"ף מוכן להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל. הוא אף הגדיל לעשות והצהיר כי "המועצה הלאומית הפלשתינית הסכימה להכיר בשתי מדינות, מדינה פלשתינית ומדינה יהודית. בסוגריים: ישראל".

היום כבר לא צריך להיות מזרחן כדי לדעת שרב המחבלים ערפאת אמר מה שאמר ופעל כפי שפעל כחלק מרצונו בהשמדת מדינת ישראל. גם כשערפאת הוביל את החתימה על הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלשתינית, המנוול וחתן פרס נובל לשלום מעולם לא נטש את דרך הטרור והמאבק האלים במדינת ישראל.

בשנת 1974, בעקבות תוצאות מלחמת יום הכיפורים, הבינו ערפאת וחבר מרעיו בכינוס ה־12 של המועצה הלאומית הפלשתינית שאת מדינת ישראל לא הולך להיות כל כך קל להשמיד, והגו את תוכנית השלבים של אש"ף. החידוש הגדול בתוכנית אז היה המעבר ממאבק טוטאלי במדינת ישראל לגישה של הסכמה לצעדים הדרגתיים שנועדו להשיג את מטרות הפלשתינים, גם אם באופן חלקי.

ואכן, מנקודת מבט לאומנית־ערבית, דרכו של ערפאת לא הכזיבה. היא זו שהביאה לנסיגה ישראלית מחלקים גדולים ביהודה, שומרון ועזה ללא כל תמורה מעשית למדינת ישראל.

לצד ההכרה הישראלית בפלשתינים ועימה הקמת הרשות הפלשתינית, חלחלה בקרב ערביי ישראל ההבנה כי עליהם לנהל מאבק בנפרד מאחיהם הפלשתינים. אם תרצו, תוכנית שלבים משלהם, הכוללת מאבק אזרחי לא אלים נגד זהותה היהודית של מדינת ישראל. סממן אחד לכך הוא הקמתו (בשנת 1996) של ארגון 'עדאלה', אשר נועד להשתמש בשיח הזכויות האזרחיות על מנת לקעקע את אופייה של המדינה היהודית. סממן בולט נוסף הוא כתיבת שורה של ניירות חזון (בשנים 2006–2007) הקוראים להפוך את מדינת ישראל למדינה דו־לאומית (זאת לצד הקמת מדינה פלשתינית נקייה מיהודים כמובן).

גם מהומות אוקטובר 2000, עת רבים מערביי ישראל היו שותפים למעשי אלימות נגד יהודים, היו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. יעידו על כך דבריו של אבו מאזן, שלימים טען שבמהומות אלו חרגו ערביי ישראל מתפקידם ההיסטורי לנהל את המאבק נגד מדינת ישראל באופן אזרחי שאינו אלים.

הגישה שנקט מחמוד עבאס אז, מזכירה את הגישה המוצהרת שנוקט מנסור עבאס כיום. אלא שמהומות תשפ"א, לצד אירועים אלימים רבים נוספים מאז, מעלים חשש אמיתי שמאחורי מתק השפתיים שבו משתמש מנסור עבאס, מסתתרת גישה של שפה כפולה, בדומה ליאסר ערפאת.

גם אם עבאס אינו מתכוון לכך, נראה כי האלימות הלאומנית ההולכת ומקצינה במגזר הערבי מקבלת יותר ויותר סממנים דתיים המזכירים את ההתנגדות האלימה של חמאס, גם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים.

כך קורה שמי שפתח את דלת הכניסה לקואליציה בפני האחים המוסלמים, פרש גם את השטיח האדום שעליו צועדים חיילי החמאס מבין אזרחי ישראל הערבים. אבו מאזן, שנבחר ב־2005 לתפקיד נשיא הרשות הפלשתינית, צפה בעיניים כלות בהפיכה של חמאס בעזה, ומאז חסם כל גישה שלהם לשלטון. אולי בכל זאת יש משהו שצריך ללמוד ממחמוד עבאס על מנסור עבאס.

הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית