אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: istock

באחת מתשובותיו המפורסמות (משפט כהן קמג) מעלה מרן הרב קוק זצ"ל את השאלה כיצד זה הותרה מלחמת רשות, שמשמעותה הכנסת נפשות רבות לסכנה בשביל הרווחה כלכלית, והלוא ערך חיי אדם חשוב יותר מממון.

בהסבר הדברים הוא כותב כך: "דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה". בהמשך מוסיף הרב זצ"ל הסבר במהות משפטי המלוכה: "שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד... שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת... ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצווה ובין מלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר".

מדיוק בדברי הרב קוק זצ"ל עולה הבחנה בין שלושה סוגים של הלכות: הלכות היחיד, הלכות הציבור ומשפטי המלוכה. לא הרי הלכות היחיד כהלכות הציבור, אך גם לא הרי הלכות הציבור כמשפטי המלוכה: הלכות הציבור מקורן במסורת התורה שבעל פה המוכרת והידועה לנו, ואילו משפטי המלוכה מקורם בדרשותיו של המלך "כבינתו הרחבה".

לאחר אלפיים שנות גלות שבהן לא עסקנו כלל במשפטי המלוכה, זכינו לתקומת עם ישראל בארצו בהקמת מדינת ישראל. הקמת המדינה מציבה אתגר גדול לפתחם של תופשי התורה – השמעת קולה של תורה בסוגיות השונות והמגוונות שאיתן מתמודדת המדינה.

בהעדרה הכמעט מוחלט של מסורת במשפטי המלוכה לא נותר לנו אלא לפנות בשלב הראשון בעיקר להלכות הציבור ולדלות מהן עקרונות שניתן יהיה ליישמם גם במשפטי המלוכה.

למשימה קדושה וחשובה זו נרתם הרב פרופ' נריה גוטל העומד בראש מערך המחקר של מרכז תורה ומדינה, בספרו החדש 'ממשפטי המלוכה' היוצא לאור על ידי מרכז תורה ומדינה.

הספר נועד לבחון סוגיה יסודית ומרכזית במשפטי המלוכה - עד כמה מהווה האחריות הלאומית שיקול בפסיקת ההלכה. לשם כך מציג המחבר בספרו אחת עשרה סוגיות הלכתיות ועוד סוגיה רעיונית אחת. כדרכו בקודש בספריו הקודמים, גם בספר זה מנתח המחבר כל סוגיה בכישרון רב וביסודיות רבה, תוך הסתמכות על מאות מובאות מדברי חז"ל והפוסקים, כאשר בסופו של דבר הוא קובע האם ועד כמה מהווה הרכיב הציבורי שיקול בפסיקת ההלכה בכל אחת מהסוגיות.

עיון ברשימת הנושאים מלמד כי חלק מהסוגיות הן סוגיות תלמודיות, כגון כיבוי של גחלת המונחת ברשות הרבים בשבת או שאלת זכותם של בני העיר למנוע מאנשי עיר אחרת שימוש במעיין השייך להם, וחלקן סוגיות אקטואליות כגון תחבורה ציבורית בשבת או מקומו של השיקול הכלכלי בהתמודדות עם מגפה הקורונה.

אף שהסוגיות האקטואליות מסתמכות על אלו התלמודיות בחר המחבר לפצל ביניהן. כך למשל, השאלה האם נכון לתת יד לעבירה קלה על מנת להציל את הרבים מעבירה חמורה נידונה בספר בשלוש סוגיות: מצווה דרבים, השבת אבדה רוחנית ותחבורה ציבורית בשבת. ניתוחן הנפרד של הסוגיות גורם לעיתים לכפילות. כך למשל, עמדתו של הרב שאול ישראלי בנוגע להצעת החוק שתאסור תחבורה ציבורית בשבת בהחרגת העיר חיפה מובאת באריכות לא רק בפרק העוסק בתחבורה ציבורית בשבת אלא גם בפרק העוסק במצווה דרבים. במקביל, סוגיית השבת האבדה הרוחנית ודברי הרב ישראלי בעניין זה מובאים גם הם לא רק בפרק המוקדש לנושא זה אלא גם בפרק העוסק בתחבורה ציבורית בשבת.

דומה שלמרות הכפילות טוב עשה המחבר שהפריד בין הדבקים, על מנת שניתן יהיה לבחון היטב כל סוגיה בפני עצמה מן המסד ועד הטפחות, ולבחון כיצד בדיוק מהווה כל סוגיה, אם בכלל, מקור לכך שאחריות לאומית היא שיקול בפסיקה. אם כי נכון היה אולי במקרים של כפילות להפנות בהערת שוליים למקבילות בפרקים האחרים.

בין רבים לציבור

כפי שציינו, השרידים ממשפטי המלוכה המצויים אצלנו כיום הם מעטים ביותר, ועל כן רוב הסוגיות בספר אינן עוסקות במשפטי המלוכה, אך מהן לומד המחבר קל וחומר: אם צורך הרבים מהווה שיקול בפסיקה, קל וחומר אחריות לאומית.

כך למשל, סוגיית כיבוי גחלת של מתכת המונחת בשבת ברשות הרבים, המהווה מקור חשוב להגדרת חשש נזק של רבים כפיקוח נפש המתיר חילול שבת אפילו במלאכות האסורות מהתורה. סוגיה זו מצביעה על השוני הגדול בין הלכות היחיד שבהן אין מתירים חילול שבת מדאורייתא לצורך מניעת נזק שאינו כרוך בפיקוח נפש, ובין הלכות הציבור, אך היא אינה מסתמכת על משפטי המלוכה.

יתרה מזאת, אם נדייק יותר נראה שאף לא בהלכות ציבור עסקינן אלא בהלכות "רבים", וכבר עמד הרב יעקב אריאל שליט"א בדבריו בפתיחת הספר על ההבחנה בין המושג "רבים", שהוא מושג כמותי של אנשים רבים, ובין המושג "ציבור", שהוא מושג איכותי.

אכן גם המחבר עצמו עומד על כך שההיתר לכבות גחלת של מתכת בשבת אינו מושתת על חשש נזק לציבור אלא על חשש נזק לרבים, והוא מביא בשם הגרש"ז אויערבך שייתכן שחשש נזק לשלושה אנשים כבר יוגדר חשש נזק של רבים השקול כפיקוח נפש.

מאידך, בסוגיה השנייה הנידונה בספר – סוגיית מצווה דרבים, שבה מחריגה ההלכה מצווה דרבים מהכלל הקובע שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, מדובר אכן ברבים במובן הקרוב יותר למושג הציבור.

הגמרא במסכת ברכות מביאה את מעשהו של רבי אליעזר ששחרר את עבדו לצורך השלמת מניין שהוא מצווה דרבים – אף ששחרור העבד אסור על פי ההלכה. מניין אינו אוסף של יחידים אלא ציבור, ואם כן "מצוה דרבים" כאן היא מצוות הציבור.

אומנם המחבר מדגיש שהמושג "רבים" ככל שהדבר נוגע למצווה דרבים, אין משמעו בהכרח יחידים שהפכו ליחידה בעלת צביון אחיד ובעל משמעות הלכתית, כגון למניין, וגם מה שנעשה על ידי אישים רבים או למען אישים רבים גם הוא בכלל מצווה דרבים, אך ברור שהמדובר במעגל נרחב של אנשים שאינו מוגבל במספר, ולא בשלושה בלבד – כהגדרת רבים לעניין כיבוי גחלת של מתכת.

הרב גורן והמטיילים בשבת

בצד הסוגיות הללו מביא המחבר סוגיות שבהן הרכיב הלאומי דומיננטי הרבה יותר, ובראשן סוגיית היציאה למלחמת הרשות והשאלה באילו תנאים ובשביל מה מותר למלך לסכן נפשות, וכבר ציינו לעיל שייתכן שסוגיה זו היא אחד השרידים שנותרו בידינו ממשפטי המלוכה.

בסוגיה אחרת הנידונה בספר, סוגיית אבטחת מטיילים בשבת, נחלקו הדעות האם בהלכות ציבור עסקינן או בהלכות יחיד. המחבר מצטט את הרב גורן המתיר זאת תוך נתינת משקל רב למימד הציבורי: "כל עוד החבלנים פעילים נגד היהודים ומדינתם, נידונה כל המדינה כעיר היושבת על הספר... מצוה לעשות הכל בכדי לסכל אפשרות של פגיעה בחיי אדם או רכוש מצד האויב".

לעומתו, הרב אלישיב נימק את ההיתר באופן שונה: "מאחר ובין הנמצאים באותם אתרים מצויים בודאי משפחות שביניהם יש ילדים וילדות קטנים, פחות מגיל מצוות, בודאי אינם מוגדרין כמומרין, הרי קיימת החובה להציל נפשם ונדחית השבת מפני זה". הרי שאין מדובר כאן באחריות ציבורית כשיקול פסיקה אלא במצוות הצלתו של היחיד. יש לציין שגם הרב יעקב אריאל שליט"א, בדבריו בפתיחת הספר, סבור שהיתר זה אינו נוגע להלכות ציבור.

בסיכומם של דברים, עולה מן הספר תמונה ברורה של התחשבות בשיקול של אחריות לאומית בפסיקת ההלכה. ומכאן השאלה הסבוכה והמורכבת מתי ובאילו נסיבות אכן נתחשב כיום בשיקול הלאומי בפסיקת ההלכה בסוגיות נוספות מעבר לאלו שנידונו בספר. בצדק כותב המחבר, הרב פרופ' נריה גוטל, שלשם כך "נדרשת בחינה תורנית עדינה, מושכלת ומורכבת שתיתן את דעתה על מכלול היבטים העשויים להיות כרוכים בכך".

זה אולי כבר נושא למחקר נוסף, אשר הספר שלפנינו מהווה לו בסיס חשוב ויסודי.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)