להט"ב
להט"ב צילום: גילי יערי, פלאש 90

קראתי בעיון רב ובהערכה גדולה את מאמרו של ד"ר מאיר סיידלר. מאיר לקח חלק בהשתלמות פורצת דרך במכון 'באר אמונה', ועבר ביחד עם קהל מחנכים יראי שמיים מסע פוקח עין ומרעיד לב אודות ההתמודדות החינוכית עם נערים ונערות הנמשכים לבני מינם בחמ"ד. מאיר הוא איש חכם וישר, מעמיק וסקרן, מאיר פנים ומלא ענווה. ואחרי כל אלה, חשוב לי לומר כי הכי קל לכתוב כפילוסוף ותיאורטיקן, כמה פשוט לכתוב טור מנומק על כך ש"אין פתרון ללהט"בים דתיים" ולהישאר ב"צריך עיון", כאילו מדובר כאן בסוגיה מופשטת או בדיון סמינריוני.

אני איש חינוך. בתוך עמי אנוכי יושב. יש שבועות שאני מקבל פניות מדי יום והלב נשרף מכאב וחמלה ואהבה. הכי קל להגיד "צריך עיון" או "אין פתרון". אך יש אנשים שאלו חייהם. הם לא סוגיה תיאורטית, הם החיים עצמם.

במרוצת השנים פגשתי עשרות להט"בים דתיים, קראתי מאות טקסטים אישיים, בלוגים ויומנים שלהם כחלק מעבודת הדוקטורט שלי, ולא פגשתי אף לא אחד שהנטייה האובדנית לא הייתה אצלו על השולחן, במחשבה, בדיבור או במעשה. תוסיפו לזה את הדחק הנפשי, את המעמסה של האיסור ההלכתי, את המחשבה המכווצת "אני טמא, משוקץ, מתועב, סוטה", את התחושה שאין מוצא, ש"כל בחירה תהיה רעה", ובקצה את האמירה המהדהדת שהם אומרים לא פעם לעצמם "טוב מותי מחיי". הם גם מועדים יותר להיפגע מינית ולהידחות חברתית ולעיתים גם משפחתית, גזירת בדידות מרחפת מעליהם ואחרי כל אלה - בסוף בסוף, רבים מהם לא מוצאים את עצמם בעולם הדתי.

כשהקהילה הדתית מדירה ומרחיקה, כשהיא עסוקה בשמירה על המרחב הציבורי שלה, גם על ידי הקרבת הפרטים האומללים שלא בחרו בנטייתם – אזי התלמידים שלנו, שגדלו והתחנכו במוסדותינו, לא מוצאים את עצמם בתוך העולם הדתי. הם לא רק עלולים לעבור על "משכב זכר", אלא גם על חילול שבת ואכילה ביום הכיפורים. כל אלה לא מטרידים את ד"ר סיידלר כשלנגד עיניו עומדת "טובת הכלל".

חשוב להזכיר כי התלמיד הבודד, המכווץ והמיוסר שיושב בכיתה, לא יודע מה זה תנועות פרוגרסיביות ואין לו מושג מה מבקשות תנועות להט"ביות רדיקליות לחולל בעולם. ייתכן שהוא אפילו לא ראה מצעד גאווה אחד בחייו, אך כל מלחמת התרבות הזאת רובצת על כתפיו. הוא לא בחר בנטייה הזאת, הוא נקלע אליה, הוא נולד לתוכה, ייתכן שהוא אפילו לא מימש אותה. הוא בוודאי לא אשם בכל התהליכים הגלובליים שמתרחשים כיום. הוא ילד יחיד בעולם, הוא לא תנועה פרוגרסיבית ולא דגל גאווה, הוא לא דרך ולא אידאולוגיה שצריך להילחם בה, הוא התלמיד האהוב שלנו. את המאבק המוצדק בתנועות פרוגרסיביות אסור לעשות על גבו השפוף של התלמיד המתמודד. אפשר להתווכח על המשקל בין כלל ופרט, בין תפקיד המחנך לזה של מעצב דעת קהל, אך טועה מאיר, בעיניי, טעות גדולה, גם בניתוח "טובת הכלל".

בשיעור שהעברתי לא מכבר והזכרתי בו את הסוגיה הלהט"בית, קם תלמיד ואמר בכעס ובכאב: "זו שאלה קשה הרבה יותר מאיפה אלוקים היה בשואה. צריך לשאול כאן איפה אלוקים היה בתורה כשהוא אסר את מה שאסר". מי שתורתנו הקדושה והנצחית חשובה לו ויקרה לו צריך להיות מוטרד כשהתורה נתפסת, חלילה, כלא מוסרית ודורסת את פרטיה החלשים. זו פגיעה אנושה בתורה עצמה שדרכיה דרכי נועם, וממילא זו פגיעה ב"טובת הכלל". הניסיון לתת מענה לפרטים הוא לא רק צורך פרטי, הוא גם נוגע בצורך לבסס ולבצר את השפעתה של תורת חיים במרחב הציבורי.

תורה שלא נוגעת בחיים ולא רלוונטית לחיים, ובטח אם היא חלילה פוגעת ודורסת את יחידיה שגדלו בבית מדרשה, תגרום למאמינים בה להתנכר לה ולהתרחק ממנה וזה כבר לגמרי עניין ציבורי. אם אני כמחנך לא אתן מענה קיומי לתלמיד הסובל בשל איסור התורה, לא רק שאני עלול לאבד אותו ואת עולמו הרוחני, את "דמו ודם זרעיותיו", אלא גם את חברי כיתתו ובני משפחתו שמתחילים לתהות אם זו תורה וזו מוסריותה, והאם לא על קיומה נאמר "וחי בהם, ולא שימות בהם".

אמר לי פעם תלמיד שנמשך לבני מינו: "אני רואה איך רבנים הופכים עולמות בשביל עגונות וממזרים כדי להתיר אישה לבעלה וכדי להכניס גרים תחת כנפי השכינה, ורק אותנו הם שכחו?! למה הם לא מתאמצים ומזיעים בשבילנו?"

אני אורתודוקס, כמו מאיר, גם אני לא קונה דילוגים אלגנטיים על מסורת חז"ל או פרשנויות דחוקות לאיסורי תורה מפורשים. אך כאורתודוקס אני מכיר שפה מחריגה המאפשרת קיום של הפרט הנאנק בחבליו מבלי לטשטש את הציווי הכללי. שפה מחריגה שיודעת להתחשב בפיקוח נפש, בצער גדול, בחרדה "שמא ייצא לתרבות רעה".

ייתכן שאין עוד תשובות הלכתיות המניחות את הדעת ללמדן הישר ולפוסק ההלכה, אך כמחנכים יש לנו אחריות על נפשות פצועות. החובש בשטח לא יכול להפקיר את הפצוע המדמם כי בקבינט עוד לא הכריעו. עד שלא נחווה התגלות אלוקית שתבהיר לנו את רצונו יתברך בנושא הזה - נמשיך לחפש בנרות בתוך ההלכה (האורתודוקסית) שבילים המאפשרים לשמור על חייהם הפיזיים של המתמודדים, ולא פחות מכך על חייהם הרוחניים. למענם ולמען תורתנו־בשורתנו הקדושה, הנצחית, שלא תהא מוחלפת.

**************************************************************************

תגובתו של מאיר סיידלר:

אני מודה לך, הרב אבישי, על תגובתך. לטעמי, הדיון בינינו מאפשר לכל אחד מאיתנו לחדד את עמדותיו.

לדבריך "תורה שלא נוגעת בחיים ולא רלוונטית לחיים, ובטח אם היא חלילה פוגעת ודורסת את יחידיה שגדלו בבית מדרשה, תגרום למאמינים בה להתנכר לה ולהתרחק ממנה". אולם לפי היגיון זה עלינו לפתור את מצוקת הכהנים שנאסרו באישה גרושה, מצוקת בעלי החנויות שמפסידים בגלל שמירת השבת, ובכלל כל מצוקה שההלכה גורמת למישהו, כדי לא לדחוק אותו אל מחוץ ליהדות.

בהקשר זה אני תוהה גם על הביטוי "תורה (שהיא) רלוונטית לחיים": כיצד נקבעת רלוונטיות? האם איסור נישואי תערובת הוא רלוונטי? האם איסור אשת איש הוא רלוונטי היום? הרדיפה המתמדת אחר הרלוונטיות המשתנה חדשות לבקרים היא מכור מחצבתה של הרפורמה.

בהמשך אתה מביע הזדהות עם שאלת חניך בעל משיכה חד־מינית על עצם איסור משכב זכר: "זו שאלה קשה הרבה יותר מאיפה אלוקים היה בשואה. צריך לשאול כאן איפה אלוקים היה בתורה כשהוא אסר את מה שאסר". ובכן, נמשיך את שאלת החניך: איפה אלוקים היה בברית בין הבתרים כשגזר על עם שלם שעבוד ועינוי? אם אמפתיה ומניעת סבל בכל מחיר היו ערך עליון ביהדות, אזי העם היהודי לא היה נוצר מלכתחילה.

אתה כותב: "עד שלא נחווה התגלות אלוקית שתבהיר לנו את רצונו יתברך בנושא הזה - נמשיך לחפש בנרות בתוך ההלכה (האורתודוקסית) שבילים המאפשרים לשמור על חייהם הפיזיים של המתמודדים, ולא פחות מכך על חייהם הרוחניים. למענם ולמען תורתנו־בשורתנו הקדושה, הנצחית, שלא תהא מוחלפת". האם רצונו של הקב"ה בנידון דידן – כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה "שלא תהא מוחלפת" – עד כדי כך לא ברור שצריך לחכות ל"התגלות אלוקית שתבהיר לנו את רצונו יתברך בנושא זה"? על פי התורה משכב זכר אסור והוא היחיד מבין איסורי העריות המכונה "תועבה". יש כאן משהו שלא הובהר כל צורכו?

ולבסוף: המאפיין את מגמת הלהט"ביזציה של הציבור הדתי־לאומי הוא שיטת הסלאמי – פרוסה אחרי פרוסה. מגמה זו חותרת ל"הסדר הלכתי" בלי להצהיר מראש מהו. להערכתי המטרה האולטימטיבית היא היתר למשכב זכר כדי להקל על סבלם של בעלי הנטייה החד־מינית. רק שעדיין עמלים על הדרך להשיג תוצאה זו. בהשתלמות שבה השתתפתי הכריז הרב בני לאו שהוא רואה בזוגיות חד־מינית מסימני הגאולה, פשוטו כמשמעו.

עם כל הצער, ויש צער, צער עמוק (בפרט בעקבות ההשתלמות שלכם, שבה ראיתי את המצוקה במו עיניי), אושר הפרט אינו מעקרונות היסוד של היהדות. מטרת התורה אינה מניעת סבל בכל מחיר אלא קדושה בכל מחיר. בעבור קדושה יהודים היו, הנם ויהיו מוכנים לסבול. זו אינה תיאוריה. זו אמת שהוכחה לאורך דורות.

כוונתך רצויה, הרב אבישי, ואני רוצה להאמין שגם הטיפול המסור שלך בנוער שבא להתייעץ איתך מביא אותם למקום טוב יותר. אולם התשתית הרעיונית שאתה ורבנים אחרים מקדמים היא מעשה הרסני שאין לקבלו.

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7