מופת לאיך הופכים מקצוע שולי לשליחות של ממש. ראובן דהן
מופת לאיך הופכים מקצוע שולי לשליחות של ממש. ראובן דהןצילום: עמיחי אנגלמן

שאלת השאלות

השאלה הראשונה בסדרת השאלות שנשאל כל אדם אחרי מותו היא "נשאת ונתת באמונה?", כך לימד אותנו רבא (שבת לא, א). איכשהו האינסטינקט שלנו לוקח את השאלה הזאת לפן המעשי, כאילו נשאלנו האם היינו נקיי כפיים בעבודתנו, כלומר: האם נזהרנו משימוש ברכוש החברה לצרכים פרטיים? האם דיווחנו כראוי על שעות הנוכחות? האם היינו ישרים בעסקים או התרנו לעצמנו פה ושם לעגל פינות? אולי ישאלו אותנו שם למעלה גם אם לא העלמנו מיסים, ויתברר סופית שהשמיים ציוניים.

איכשהו נדמה לי שזה לא מסתכם בזה. כלומר בוודאי מדובר בצרור שאלות חשובות מאין כמותן, וכדאי מפעם לפעם לשאול את עצמנו ולא לחכות למאה ועשרים. אבל השאלה הגדולה היא כלשונה – האם נשאת ונתת באמונה. כלומר האם העבודה שבה אתה עובד היא תחום חוץ־גופי לחיי האמונה שלך, או שאתה יוצא לעבודה שלך מתוך תודעת שליחות, מתוך אמונה שזהו חלקך בתיקון העולם. האם גם העבודה שלך עצמה היא עבודת ה'?

באפשרות הראשונה אדם יוצא למלאכתו על מנת להרוויח כסף. הוא יכול לראות בה גם אתגר ועניין, אבל הקשר שלו עם ריבונו של עולם לא עובר דרכה. את אלוקים הוא פוגש בבית הכנסת ובבית המדרש. אלוקים של בית המדרש מנחה אותו להיות ישר במלאכתו, אבל הוא מחכה לו בבית הכנסת. הוא לא הולך איתו לעבודה.

זה כמובן הבדל תהומי. אדם שעוצר לרגע כדי לשאול את עצמו מה המשמעות הערכית של המלאכה שלו חי אותה אחרת, רואה בה ערך. הוא עובד את עבודתו לא רק מפני התפקיד, המשכורת, הסקרנות והעניין – אלא כי זה חלקו בקידום העולם. השאלות הפרקטיות, האם הונה לקוחות, האם שיקר בשביל תפקיד וכל כיוצא באלו, הן רק נגזרת של התפיסה הזאת – אם באת לתקן עולם בעבודתך, הרי לא תתקן בדרך מקולקלת.

את הפסוק המפורסם על שבע שנות עמלו של יעקב "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" מפרש הרב חרל"פ: באהבתו את העבודה. זה בדיוק זה. אל העבודה הזאת התגלגל יעקב מסיבה אחרת לגמרי, הוא רצה להתחתן, אבל משעה שהוטלה עליו העבודה חיפש בה טעם ומשמעות, והתאהב.

הבנאי שהתבלבל

אני מבקש לשוב לרגע לרחובו הצר של יורם טהרלב ולדמויות הנגר, הסנדלר והבנאי שעליהן כתבתי בשבוע שעבר. הסנדלר והבנאי הניחו את כלי מלאכתם בצד בחלומם על המשיח, לעומתם הבנאי בונה ובונה על מנת להביאו. עד כאן הכול טוב ויפה, אבל אנחנו רואים בעיניים עד כמה מאתגר להיות בתפקיד הבנאי. כשאתה חולם משיח, מניח את כל חיי המעשה ושוקע בתקוות משיח, העולם המעשי ישלם מחיר כבד, אבל אתה לא תשכח לעולם מאין באת ולמה אתה מצפה. אבל כשאתה בונה בתים בכל רחבי העיר, או קצין בצבא, או עובד בבנק ובהייטק או שר בממשלה – אתה עלול לשכוח בקלות מאין ולאן. מרוב אבק בנייה, שימון נשק, ספירת שטרות, אקזיטים דמיוניים ורכבי שרד ממשלתיים – אפשר בקלות ללכת לאיבוד.

והסיפור הזה הוא עלינו, המגזר שמתיימר לקדש את החול ולהאדיר את חיי המעשה. צריך לא לשכוח שגם הבנאי של טהרלב חולם, בונה וחולם, לרגע לא שוכח לשם מה הוא בונה. מיד אחרי ששואלים אדם אם נשא ונתן באמונה מבררים אם גם ציפה לישועה, כי המרחק בין קידוש החול לטביעה בחול דק כחוט השערה, לפעמים כחוט של כיפה סרוגה.

אבל שילמו לי

זוג חברים אמר לי פעם בתסכול שמרוב עבודה אין להם פנאי לעשות חסד. צחקתי. הוא מורה בישיבה תיכונית, היא מנהלת צוות בלשכת רווחה ואין להם זמן לעשות חסד. "זה משהו אחר, משלמים לנו על זה", הסבירו. והנה הטעות הרווחת: חסד בתשלום איננו חסד. אז תרשו לי לחלוק. בחברה מתוקנת, על מנת שאנשים יהיו פנויים לעשות חסדים יש לשלם להם. כך החסד קבוע ומסודר ולא נדחק לשולי הזמן. בדיוק כמו שברור שצריך לשלם לרופא כדי שיעשה חסד וירפא, כך יש לשלם למורים ולעובדים סוציאליים (הלוואי כך ממש, את אותם הסכומים), ומשכורתו של הרופא כמו גם של העו"ס והמורה אינה גורעת כהוא זה מן החסד שהם עושים, רק מאפשרת לעשות עוד ועוד.

ההבנה הזאת חשובה כדי לפרק עוד משהו. אנשי אמונה רבים שמתקבלים לעבודה מתביישים לשאול על המשכורת ונבוכים לבקש העלאה בשכר לעת הצורך. כסף זה הרי דבר מלוכלך, ואנחנו צריכים להיות אידיאליסטים, וזה לא הולך ביחד. יש בביישנות הזאת חן, אני מודה, אבל יש גם טעות. אם אני מבין שהמשכורת הראויה היא הגב שלי לתת את חלקי בעבודה – אני יכול בלב שלם לנהוג אחרת. כסף הוא דבר מלוכלך רק כשעושים בו דברים מלוכלכים, יעקב אבינו לא סתם חזר בשביל פכים קטנים.

אצל נשים כידוע הדבר מצוי עוד יותר, חלק מצניעות טבעית חוצת מגזרים ועמים, וזה יפה, אבל לא צודק. לא בשם איזה פמיניזם לוחמני אני כותב כאן, סתם צדק טבעי. מגיע להן. ובתחום הזה אין כל חדש תחת השמש, מסתבר. כשלבן מציע תשלום ליעקב הוא אומר לו: "נקבה שכרך עליי ואתנה". הגמרא (נידה לא) אומרת שהשתמש בלשון "נקבה", כי עד שלא מבקשת האישה במפורש את מזונותיה (שכרה) לא נותנים לה. נקבה – מלשון לנקוב בסכום (רש"י שם). בקיצור, אין ברירה – תבקשו.

איש שלום

ראובן דהן. השם הזה לא אומר לכם כלום, אני יודע. האיש הזה הוא בשבילי אות ומופת איך הופכים מקצוע שולי לכאורה לשליחות של ממש. ראובן דהן הוא מעביר־דרך, כך נדמה לי מכנים את האנשים הללו, מבוגרים בדרך כלל, שמתייצבים ליד מעברי החציה הסמוכים לבתי הספר בערים ומסייעים לילדים לחצות בבטחה. לא המקצוע הכי נחשק, תודו, ומן הסתם כשנשאלתם כילדים מה תרצו לעשות כשתהיו גדולים, מעביר־דרך לא הייתה אחת התשובות. ברור.

התמזל מזלי וראובן דהן הופקד על מעבר החציה שליד ביתנו. כן, גם הילדים שלנו חצו לא פעם במעבר החציה שלו, גם אנחנו, והוא דאג לשלומם, אבל זה בכלל לא העניין. האיש הזה עומד שם, בשמש ובגשם, וכמו גלגול נשמתו של רבן יוחנן בן זכאי - מקדים שלום לכל אדם. שמעתי אומרים שבמשך חמישים השנים הראשונות בני אדם מעצבים את צורת הקמטים של השנים הבאות. על פי התזה הזאת האיש לא הפסיק לחייך לעולם, הפנים שלו מעוצבות כבר בצורת חיוך. העיניים, הלחיים, הלב, אפילו הקמטים – הכול מחייך. מחייך ומאיר.

למי מאיר? לכולם. הוא מחייך לכל התלמידים, אבל זה ברור וזו רק ההתחלה. לכל מכונית שעוברת הוא מנופף לשלום, מסתכל פנימה, לוכד את המבט, וכולם כולם פותחים חלונות ומנופפים בחזרה. כולם בטוחים שהוא החבר שלהם. רק שלהם. כל אחד מרגיש שרק לו יש איתו קשר מיוחד, ואינו יודע שהוא נקשר כך לכולם. בלי מילים. רק שלום ויד מושטת וחיוך. כמעט כולם אינם יודעים את שמו אך יודעים היטב את שרטוט תווי פניו. לא מדובר ביישוב קטנטן ביו"ש שבו כולם מכירים זה את זה. זו עיר גדולה, לחץ של בוקר, כולם ממהרים, אבל במעבר החציה של ראובן דהן מאטים פתאום. אוספים חיוך של בוקר לדרך וממשיכים.

בימים אפורים, כשקשה לי להרים את עצמי, אני עושה את דרכי למעבר החציה שלו. לא משנה מה עבר עליי, לא משנה מה יקרה – מישהו יחייך אותי שמה.

לתגובות:[email protected]