נתניהו עם מנדלבליט
נתניהו עם מנדלבליט צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זה היה מפנה לא צפוי לחלוטין. מחלפים רבים עמדו לנתניהו לאורך הכביש הארוך והמתפתל שהוא כתבי האישום שעומדים נגדו, ובכולם סירב לסטות אל היציאה. דווקא כאשר המשפט התקדם, ונראה היה שהוא הולך למאבק ללא פשרות על חפותו, הגיעה הידיעה על מגעים מתקדמים שמנהל נתניהו עם היועץ המשפטי לממשלה בדבר עסקת טיעון שבה יודה בחלק מן האישומים נגדו.

קשה למצוא התרחשות כלשהי בבית המשפט שאפשר לתלות דווקא בה את המפנה. סבירה בהרבה היא האפשרות שתום כהונתו הקרב של מנדלבליט – ממש בעוד שבועיים – הוא המניע המרכזי. בהינתן שהמגעים לא התחילו בימים האחרונים אלא במרחק של שבועות ואף חודשים אחורה, נראה שהתכנון די מדויק. סגירת עסקאות באווירת לחץ ודד־ליין קרב היא כמעט סימן ההיכר של נתניהו בעולם הפוליטי, ומשכך ניתן להניח שהוא תכנן זאת מלכתחילה.

האפשרות המועדפת - מנדלבליט

מלבד אפקט הלחץ, לנתניהו הייתה העדפה לנהל את המשא ומתן דווקא מול מנדלבליט. אומנם רף האיבה ביניהם הרקיע שחקים מאז הביא נתניהו את מינויו לאישור הממשלה לפני שבע שנים תוך שהוא מרעיף עליו שבחים רבים, אך עדיין בחשבון הקר ההתנהלות מולו עדיפה. מנדלבליט בכובעו כתובע הכללי הוא זה שקיבל את ההחלטה על כתבי אישום, והאחריות יחד עם הסמכות הן עליו.

בדיונים המקדימים, כפי שפורסם בעבר, עמדת הפרקליטים שעסקו בתיק כדוגמת ליאת בן־ארי, יהודית תירוש, שי ניצן ואחרים, הייתה מחמירה יותר מזו של מנדלבליט, שהתנדנד ביניהם ובין עמדת נזרי המקל, עד שפסק כמין פשרה. היחיד שיוכל לעמוד מול עמדתם ולהביא לנתניהו עסקה מקלה יותר הוא מנדלבליט בעצמו, ואכן חלק מהמגעים נעשה ללא ידיעתם של הפרקליטים המטפלים בתיק. ככל שהצפוי יקרה, והיועצת המשפטית הבאה לממשלה תהיה עורכת הדין גלי בהרב־מיארה, כפי העדפתו של גדעון סער, עמדת הפרקליטים המלווים את התיק תנצח על המשא ומתן. בהרב־מיארה תהיה חסרת ידע מעמיק בתיק וחסרת מעמד בימיה הראשונים בתפקיד מול בכירים שכאלה בפרקליטות המדינה.

אך אם כבר נכנסים לתוך מוחו של נתניהו, כאן היה מקום לשקול גם שיקול הפוך. רז נזרי, משנהו של מנדלבליט שרץ לתפקיד היועמ"ש ראש בראש נגד בהרב־מיארה, היה צריך להיות לכאורה ההעדפה הראשונה של נתניהו כפרטנר למשא ומתן. נזרי היה יחיד בדעה מקלה מול עשרים בכירים אחרים במשרד המשפטים בדיונים שטרם הגשת כתב האישום. הוא סבר שאין מקום להגשת כתב אישום כלל בתיק 2000, וסבר שגם בסעיף השוחד התקדימי שבתיק 4000 יש לוותר ולהישאר רק עם הפרת אמונים. כשהוא צופה היום במשפט המתנהל בירושלים הוא טופח על שכם עצמו בהנאה מרובה. עם יועמ"ש כזה, צריך היה נתניהו לחשב בדעתו, המשא ומתן מתחיל מנקודה נמוכה בהרבה וממילא ניתן לצאת ממנו עם הסכם נוח יותר.

אלא ששתי סיבות גרמו לנתניהו ללכת דווקא עם מנדלבליט. הראשונה היא היריבות התהומית שלו עם גדעון סער. בין אם כך היא האמת ובין אם מדובר בפרנויה אופיינית, נתניהו סמוך ובטוח שכל החלטה שמקבל סער ויש לה סרך נגיעה אליו תתקבל על הצד שיזיק לו ככל האפשר. כל שכן כשעתידו של סער עצמו יושפע ממנה עמוקות. המחשבה הזאת, אגב, מסתובבת גם במסדרונות צלאח א־דין. בהתייעצויות שמתקיימות שם בימים אלה, רז נזרי אינו נוכח כדי למנוע מראית עין של הטיה לכיוון זה או אחר בהחלטה של שר המשפטים. הנה כי כן, נתניהו הבין שיועמ"ש חדש שיהיה לו נוח יותר הוא דבר שלא ייתכן תחת כהונת סער, ונטש את התקווה הזאת.

הסיבה השנייה, הפשוטה יותר, היא שהעמדה המקלה של נזרי אינה מניבה בהכרח גישה גמישה יותר בכתב האישום. כשהציג את עמדתו בפני שאר הפרקליטים השתמש נזרי במשל המחרשה: כשחורשים שדה בור, לימד אותם פרק בחקלאות, צריך מחרשה של ברזל. הנמשל הוא שכאשר מבקשים לחדש הלכות שטרם נאמרו בעבירת השוחד, עושים זאת אך ורק עם ראיות של ברזל. מזה אתה למד שהעבירות שעליהן כן הסכים נזרי, הפרת אמונים בתיקים 1000 ו־4000, עשויות ברזל. הגמישות שהציג מנדלבליט במשא ומתן, כאשר הסכים לוותר על עבירת השוחד בתיק 4000 ועל תיק 2000 כולו, היא תולדה של גבוליות הראיות להבנתו. אצל נזרי אין ספקות, וממילא גם פחות גמישות והתוצאה הייתה שווה.

ההחלטה תחזור לידי השופטים

נכון לימים אלה, המוקש האחרון שנותר לפרק בדרך לעסקה הוא שאלת הקלון. על סעיף השוחד ועל תיק 2000 הסכים מנדלבליט לוותר כאמור, ונתניהו מצידו מוכן להודות בהפרת אמונים כל עוד לא יושת עליו עונש מאסר בפועל. ואם לרגע היה נשמע ש"מוקש אחרון" פירושו עניין של מה בכך, הרי שההפך הגמור הוא הנכון. שאלת הקלון, שהיא למעשה שאלת תום הקריירה הפוליטית של נתניהו, היא לב העניין כולו.

קלון הוא מושג חמקמק מתחום המוסר ולא מהתחום המשפטי היבש. בשביל כמה עניינים ציבוריים שקבועים בחוק, כתם מוסרי שהטיל אדם על עצמו בעוברו על החוק מונע ממנו לכהן בתפקיד שבע שנים לאחר תום ריצוי העונש. זה נכון לגבי תפקיד שר על פי חוק יסוד הממשלה, ונכון לגבי תפקיד חבר כנסת על פי חוק יסוד הכנסת. קלון הוא מושג ששייך רק לנושא משרה ציבורית, ולכן בנוגע לאדם פרטי בית המשפט אינו טורח לקבוע אם יש במעשיו קלון או לא.

הנקודה הזאת היא פתח למבול של קונספירציות, חלקן תולדה של אובססיה אנטי־ביביסטית וחלקן מציאותיות למדי. בהינתן שמנדלבליט עומד על כך שיש בעבירות הפרת האמונים שבהן יודה נתניהו קלון, ומתעקש על כך שהדבר ייקבע כחלק מהעסקה ולא יינתן לשיקול דעת השופטים, לנתניהו יש עוד מוצא. ככל שהוא נידון כאיש ציבור, החוק קובע כי הקלון ייקבע בפסק הדין עצמו. אך אם ייווצר מצב שבו הוא אדם מן השורה בזמן מתן פסק הדין, השופטים אינם יכולים לקבוע אם יש במעשיו קלון. במצב כזה, אם ירצה להתמודד בתוך התקופה הרלוונטית לבחירות כלליות, יושב ראש ועדת הבחירות הוא שיכריע בשאלת הקלון.

מהתיאור המשפטי הזה יוצאות שתי תחבולות אפשריות. שתי האפשרויות מתחילות בהפיכתו של נתניהו מאיש ציבור לאדם מן השורה בטרם יינתן פסק הדין, כך ששאלת הקלון תידחה. תקדים לכך הוא יכול למצוא אצל האריה החזק שעמד לצידו במערכת הבחירות הקודמת – אריה דרעי, שהחליט במסגרת הסדר טיעון משלו עם מנדלבליט כי יתפטר מהכנסת לזמן מה. אך מה האופק? אלו הלוקים בחרדת נתניהו מריחים כבר עסקה כזאת, שבמסגרתה הנשיא יצחק הרצוג יתנדב לחון את נתניהו מהעבירות שהודה בהן ובכך להציל אותו מקלון עתידי. הריאליסטים יותר גורסים: זה בוודאי פחות גרוע מחתימה על קלון עכשיו, ולך תדע מה יחשוב יו"ר ועדת הבחירות בעוד שנתיים או שלוש. הרי בסופו של דבר, עבירה שעונשה ארבעה חודשי עבודות שירות היא גבולית למדי בעולם הקלון.

בין אלה ובין אלה, הצעת פשרה בין נתניהו למנדלבליט כבר גלשה לתקשורת. במקום להכריע בשאלת הקלון נתניהו יודה בעבירות כפי שסוכם, והשופטים הם אלה שיכריעו אם יש בהן קלון אם לאו. זו הכרעה מעט מוזרה, בהתחשב בכך שהשופטים שמעו רק חלק מהעדויות, אך היא מתבססת על כך שנתניהו יודה בפיו בעבירות מסוימות ועל פי הודאתו יחליטו השופטים.

במקרה כזה תיפתח מלחמת עולם בין סנגורי נתניהו לתביעה בשאלה אילו סעיפים בדיוק ייכללו בהודאה. הסנגורים ישתדלו להוציא החוצה סעיפים שמדיפים ריח שחיתות שלטונית, והתביעה תעשה כל מאמץ לדחוף עוד דרישה בוטה לסיגרים או הוראה אדנותית על הורדת ידיעה לא מחמיאה. זה יהיה עוד מקרה שבו המגרעת החמורה ביותר של מערכת המשפט הישראלית תכריע את הכף: השופט ידאה לו במרחב שיקול הדעת האינסופי והכללים האמורפיים, בזמן שהנידון יתענה במרחב אי הוודאות של החוק.

לא הימין שחשבתם

אם יש דבר שמאפיין את שר המשפטים גדעון סער יותר מכול, הרי שזו סגירת הדילים השקטה והאפרורית בחדרי חדרים. בדרך הזאת הוא הקים ממשלה כמעט בלתי אפשרית, ובדרך הזאת הוא עתיד למנות ב־21 בפברואר ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון בהנפות ידיים ידועות מראש של תשעת חברי הוועדה. את המועד הקודם שנקבע לכינוס הוועדה הוא נאלץ לבטל בגלל מחאה מתוכננת של חברת הכנסת אפרת רייטן, אך לפעם הזאת הוא מגיע כשהוא כבר סגור עם כולם.

כמעט עם כולם, היה עליי לדייק. מי שמאוד לא מרוצה מהרכב השופטים הנבחרים הוא חבר הכנסת שמחה רוטמן, נציג האופוזיציה בוועדה, שמתכוון גם להצביע נגד המינויים. למען האמת יש לו סיבה טובה. התקווה שצמחה מההרכב הנדיר של הוועדה הייתה גדולה, כפי שנכתב ממש במשבצת הזאת לפני כחודשיים. שני נציגי הממשלה, שקד וסער, נחשבים לצד הימני של הממשלה, ויחד עם רוטמן מהאופוזיציה הימנית יש בידם ליצור וטו רב עוצמה. בזמן שכתבנו את הרשימה דאז, רוטמן ושקד אכן היו בעצה אחת להקים גוש ימני־שמרני בוועדה ולהביא לפחות שתי דמויות מהפכניות לכיוון ימין בבית המשפט העליון, ושניהם נטו להאמין שגם סער יחבור לברית. אך שם ציפתה להם אכזבה. מסתבר שגדעון סער הוא לא הימין שהם חשבו שהוא.

סער נטש את ברית הימניים והעדיף עסקה שתרצה את נשיאת העליון חיות, את נציגי לשכת עורכי הדין ואת חברת הכנסת רייטן ממפלגת העבודה. השופט חאלד כבוב נכנס כמעט אוטומטית כנציג ערבי חלף ג'ורג' קרא שפרש, חיות קיבלה את השופטת רות רונן שהיא כפילה אידאולוגית שלה, ללשכת עורכי הדין ולאפרת רייטן ניתן עורך הדין יחיאל כשר, וסער הביא משלו את השופטת גילה כנפי־שטייניץ, שיחד עם כשר מהווה מבחינתו עסקת חצי־שמרנים־חצי־אקטיביסטים מספקת. העסקה הזאת היא למעשה אלטרנטיבה לימניים ששקד ורוטמן העדיפו: חגי ויניצקי, דוד האן, רם וינוגרד או נתי שמחוני.

התגובות להפניית העורף של סער חלוקות, כנראה בהתאם לשיבוצי קואליציה־אופוזיציה. מבחינת רוטמן זו החמצה היסטורית שמוכיחה שוב שגדעון סער אינו ימין. הוא מתכנן להצביע נגד, ומקווה ששקד תצטרף אליו ובכך תפתח את התיאבון לעוד חבר אחד שירצה להיות לשון מאזניים מתוך מטרותיו שלו והדיל יתפרק. שקד מצידה אינה מתכננת שום דבר כזה. היא תצביע בעד, למרות שהייתה מעדיפה רשימה אחרת. אצלה ההגדרה פשוטה: יש שופטים שיחדשו תקדימים שמבטלים את עילת הסבירות או מגבילים את זכות העמידה, קרי מהפכנים, והם המועדפים, אך יש גם שופטים שלא יבטלו חוקי יסוד או יתערבו בבוטות בעבודת הממשלה, וגם בהם יש להסתפק בעת הצורך. כנפי־שטייניץ וכשר עונים מבחינתה על ההגדרה השנייה.

ומה באשר לסער? אצלו זו לא גחמה פוליטית או רצון לתקוע אצבע בעין. כולנו שמענו אותו מבטיח רפורמה במערכת המשפט, אבל כנראה שחיברנו את זה במוח הימני שלנו לרפורמות שלא עלו על דעתו מעולם. מבחינת סער הכיוון הוא יותר שמרנות מתונה, ורוטמן הוא קיצוני שרוצה לשרוף את המועדון. אצלו השופטים מדרגה שנייה של שקד הם ההעדפה הראשונה, ואג'נדות כמו זכויות חשודים שאותן הוא מקדם במרץ גדול פי כמה הן עיקר הפעילות. כאילו היינו צריכים את הלקח הזה שוב, הנה הוא חוזר לחבוט בנו: כשאומרים לנו ימין, מוטב שנשאל לאיזה ימין מתכוונים.

לתגובות: yoniro770@gmail.com