מנחם רהט
מנחם רהט צילום: באדיבות המצולם

1.

ראש הממשלה נפתלי בנט, שהוא גם יו"ר סיעת ימינה, ניסה בזמנו לייסד סטראט-אפ פוליטי חדש, על בסיס מפלגת השלד הבורסאית 'הבית היהודי', ששווי מניותיה הלך ונשחק בבורסה הפוליטית, ממערכת בחירות אחת למשנה.

כוונתו, כמאמר הכוזרי, היתה רצויה: להפוך את 'הבית היהודי' המגזרי, יוֹרשה החוקי של המפד"ל ז"ל (המפז"ל, שרכשה לעצמה דימוי עסקני, מזולזל, אפור), למפלגה רב מגזרית, על מגזרית: מפלגת ימין רחבה, שיש בה מקום לכל שוחרי האידיאולוגיה הימנית, לרבות בעלי הכיפה השקופה – מאיילת שקד עד עמיחי שיקלי, מאביר קארה עד רוני ססובר, ובקיצור, כל אלה שמורשת ישראל וארץ ישראל תופסות מקום של כבוד בנשמתם.

למרבה הצער האסטרטגיה הזו לא צלחה, אף שמאחוריה היתה ההערכה האופטימית, שאיחוד כל מצביעי הימין האמיתי (לא המזוייף שחתום על פשע ההתנקות ועוד פשעים רבים כנגד ההתיישבות והציונות), יניב עשרות מנדטים, שיוכלו לכונן ממשלת ימין אמיתית: כזו שתיישם למשל את החלטת הבג"ץ להסיר את המורסה הפלשתינית החצופה ששמה חאן אל אחמר, או כזו שתפתח את הר הבית ליהודים ותמנע מצב שדווקא הציבור היהודי, שלגביו ההר הוא ממש קודש קדשים, יהיה מופלה בו לרעה. ובקיצור, כזו שתשים קץ למצב שבו הפכה ממשלה מונהגת בידי ימין, לקבלן הביצוע של השמאל.

2.

אותו בנט, שכיום מוגדר בפי סרוגים רבים, מצביעים פוטנציאלים של ימין אמיתי, בתואר 'נוכל' (שמקורו במכונת תעמולה ארסית משומנת, ממוקדת מטרת הכפשה), כותב בספרו 'איך לנצח מגפה' (שהפך למשל ולשנינה אע"פ שתוכנו היה יפה לזמנו), שלעיתים יש צורך לפתור בעיה - ע"י עקיפתה:

"במהלך מלחמת העצמאות הטילו הכוחות הערבים מצור על ירושלים. הרכבים שניסו לעלות בכביש הראשי, נקלעו במקטע שבין באב אל וואד ועד הקסטל למטווח של צלפים ירדנים ששלטו על הגבעות השולטות. כדי לשבור את המצור, נפרצה ונסללה חלקית דרך עוקפת בהרי ירושלים. בחלקים מדרך החתחתים הסודית נדרש טרקטור כדי לדחוף את המשאיות במעלה ההר. אך המטרה הושגה. זוהי דרך בורמה אשר שברה את המצור על ירושלים, זכתה לתהילת עולם והיתה לאבן דרך בתולדות מדינת ישראל".

3.

בנט וחבריו לקואליציה הנוכחית אמנם עקפו, אבל לא השיגו את היעד. הם אמנם שמו קץ למדרון הסלאלום של מערכות בחירות חוזרות ונשנות, שלתוכו הוטלנו כל אימת שנתניהו לא הצליח לכונן ממשלה בראשותו, אבל נכשלו בתחומים לאומיים, ימניים, שהם בבת עינו של מחנה הימין. חאן אל אחמר עומדת עדיין על תילה וממלאת תפקיד של אצבע בעין, הר הבית עדיין לא בידינו, הדרום עודנו מופקר לכנופיות מרצחים בדואיות, וכן הלאה על זו הדרך. מבחינה זו ימינה לא סיפקה לבוחריה את הסחורה. רע"ם דווקא כן.

והתוצאה: המחנה הדתי-ציוני איבד את החישוקים שאיחדו אותו והתפורר; שבריו נפוצו לכל עבר.

4.

רק אל תגידו שהמפלגה החדשה, שבתרגיל שיווקי מבריק ניכסה לעצמה את השם 'הציונות הדתית', היא-היא כיום נציגתו האותנטית של הציבור הדתי-ציוני עלי אדמות.

שהרי היה זה יו"ר מפלגה זו, שמנע לאחר הבחירות האחרונות הקמת ממשלת ימין של 59 ח"כים שנתמכים בהימנעות מפלגת רע"מ, וזאת בניגוד לדרישות הרבנים אליהו וטאו, שאף מחה קשות על עיקשותו של סמוטריץ: "חסידותו היתרה של ח"כ בצלאל סמוטריץ', הביאה להקמת ממשלה עם ערבים בפנים, והיהדות בחוץ", וכינה מהלך זה "מלאכה נמבזה" (ד' בתמוז תשפ"א, 14.6.21).

5.

אבל מעשה אנטי ציוני דתי לא פחות חמור, ואולי יותר, נעוץ בהיסחפותה העלובה של מפלגת הציונות הדתית, אחר העסקונה החרדית, שכל קשר בינה לבין ציונות וראשית צמיחת גאולתנו הוא פחות ממקרי, ושחלק מח"כיה טוענים עד היום שאנו שרויים 'בגלות בין יהודים'.

נכון שקשה למפלגת אופוזיציה לתמוך במהלכים קואליציוניים, אבל כשמדובר בעניינים עקרוניים ומהותיים, כמו מהלכיו החשובים מאוד של השר כהנא, שכל כולם קידוש שם שמים וחיבובו על הבריות, מותר לנהוג מחוץ לקופסה ומחוץ לאופוזיציה. לא הכל במדינת היהודים מושתת על משחקים עקרים של קואליציה-אופוזיציה. יש דברים שמעל. שאלו, למשל, את הרב חיים דרוקמן, והוא כידוע לא לבד.

ככלות הכל, מדובר בנושאים שהם כבשונו של עולם היהדות במדינת ישראל: הפסקת ההתעמרות הבזויה בצאצאי 'זרע ישראל' המעוניינים לשוב לכור מחצבתם, אך נדרשים להתחפש לחרדים, כתנאי להכרה ביהדותם; הבראת שירותי הכשרות מבלי להתייחס אליהם דרך החור שבגרוש; שידרוג מערכת בתי הדין שנכבשה בידי החרדים, כמעט ללא דריסת רגל לדיינים ציוניים שאינם מאנ"ש; סילוק העסקונה – לא כולם - באותן מועצות דתיות שרואה לנגד עיניה רק טובת עצמה; ועוד כיוצא באלה. השר כהנא בא לתקן עוולות שנמשכו שנים, אבל מפלגת 'הציונות הדתית' מתייצבת נגדו, מתוך שיקולים זרים של המשחק הקואליציוני/אופוזיציוני, ולא לגופו של עניין.

צפוי היה שמפלגה הנושאת את שם הציונות הדתית תתייצב לימין הרפורמות החיוניות הללו, ולא מולן; ושלא תעודד מחאות של רבנים נגד "שורה של חוקים שמסכנת את מהות המדינה ומשנה את זהותה", ושאר הבלים, ברוח ניסוחיו הקנטרניים של ה'יתד נאמן' הליטאי הקנאי. שהרי כבר הזכיר הרצי"ה קוק, ברוח חז"ל, ש"גדול קידוש השם, מחילול השם", ואין קידוש השם גדול יותר מהבראת מערכות שירותי הדת למיניהן כאן ועכשיו, והפיכתם לידידותיים, מאירי פנים, מחבבים שם שמים על הבריות.

ועדיין לא אמרנו דבר על הרכבה הפרסונלי של מפלגת סמוטריץ' (שהושגו, יש להודות, בלחציו של נתניהו) - הרכב שאיך נאמר, עפעס, בעדינות, אינו בדיוק ציונות דתית קלאסית.

בקיצור, הפוליטיקה של הציונות הדתית הקלאסית, שבסיסה הוא עקרון תורה ועבודה, נעלמה מהמפה. התחליפים לא דומים למקור.

6.

ואולי בכלל מצויים אנו בעידן שבו תם לגווע עצם הרעיון של מפלגה מגזרית, כפי שטוענים סרוגים רבים הנטועים עמוק בשורות הליכוד ומפלגות אחרות; או שמא בכל זאת יש סיכוי דווקא עכשיו למפלגה מגזרית שתניף את דגל הציונות הדתית הקלאסית, על שלל משימותיה - הציוניות והדתיות.

בימים אלה פירסם צעיר סרוג ושמו גלעד כץ, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, מאמר שכותרתו: "אין לנו בית". כץ, איש הבית היהודי, נדהם לגלות בשובו משנות שליחותו בארה"ב, כי ביתו הפוליטי חרב בהיעדרו. כץ: "על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים היום בישראל כמיליון ורבע אזרחים שמוגדרים כנשות ואנשי הציונות הדתית.

אם נתרגם נתון זה לשפת המנדטים, הרי שמדובר בלא פחות מ-14 כאלה. ולמרות הנתונים הללו, לציונות הדתית הקלאסית - זו שדוגלת בתורה ועבודה, זו שמאמינה בספרא וסייפא, זו שמזדהה עם ערכי תנועת הנוער בני עקיבא, זו שהקימה ישיבות ואולפנות, מכינות קדם צבאיות ומדרשות, מוסדות השכלה גבוהה וכמובן ישיבות הסדר לצד ישיבות גבוהות - אין בית פוליטי".

אבחנתו מדוייקת: אין בית. זעקתו כנה ומוצדקת. אך ספק אם בעידן זה שבו הציניות חוגגת, יהיה לה המשך של ממש.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')