ספר תורה
ספר תורה צילום: ISTOCK

בפרשות האחרונות אנו מלווים את דמותו של משה לאורך כל המאבק לחירות עם ישראל. בפרשתנו אנו מגיעים סוף סוף אל הר סיני, שאותו לראשונה פגשנו לפני מספר שבועות, כשמשה עוד היה רועה את צאנו של יתרו.

את משה פגשנו בשנותיו כאיש צעיר, וחזרנו אליו כאשר הוא כבר בן שמונים. עשרות שנים עוברות בלי שהתורה מספרת לנו מאומה על חייו של משה. והשאלה נצרכת להישאל - מה הופך אותו להיות ראוי לתפקיד הגדול של גאולת עם ישראל ונתינת התורה כגדול הנביאים?

משה המבוגר הוא דמות כמעט אנונימית, רק בסיפור ההתגלות אליו בסנה, אנו מקבלים תשובה לשאלה מדוע בחר הקב"ה דווקא במשה כאשר את השאלה הזו שואל משה עצמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?"

כולנו יודעים שמשה סירב כמה פעמים לשליחות, אבל פרט שהרבה פעמים לא שמים לב אליו, זהו הסימן ש-ה' נותן לו. על שאלה זו של משה מגיעה תשובה מפתיעה של הקב"ה. "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ – בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

מה פשר ה'אות' הזה? משה שואל למה דווקא אני? "מִי אָנֹכִי?" – והקב"ה נותן לו אות, סימן – שבסוף המשימה, כאשר בני ישראל יצאו כבר ממצרים, הם יבואו להר הזה לעבוד את ה'. איך אות כזה עוזר או עונה למשה?

אדם הנמצא בספקות וחששות צריך אות שיקרה לנגד עיניו לפני היציאה למשימה, לא בסיומה (לצורך העניין, כאשר שמואל רוצה לחזק את שאול לקראת המלכתו על ישראל, הוא נותן לו מספר סימנים שיקרו לו בדרך לפני שיהיה מלך, כדי שידע שכל אשר הוא יעשה- האל עימו) יתר על כן, ביאת בני ישראל יבואו להר סיני לעבוד את ה' עתידה לקרות  בפשטות מכיוון שהקב"ה יאמר למשה להוביל את העם לשם. איך ניתן ללמוד משהו מההגעה להר? איך היא בכלל עשויה לחזק את משה?

אנו נרצה להעלות אפשרות בהבנת דבריו של הקב"ה. אנו שומעים שמשה, ברעותו את צאן חותנו, מגיע בנדודיו במדבר עד "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" – משה נודד עשרות רבות של קילומטרים ממדיין ועד הר סיני. מדוע? מה מושך אותו לשם?

אפשר להציע, שאכן משה מרגיש משיכה למקום הזה, להר הזה. שנים שמשה נודד במדבר עם צאנו, ומבלי שהוא מצליח להסביר לעצמו, הוא תמיד נמשך לַהר בחורב. 

אם כך אכן פני הדברים, מובנת משמעות האות – אומר הקב"ה למשה: "המקום הזה שאתה נמשך אליו אינטואיטיבית, הוא לא סתם מקום - הוא המקום המיועד לעבודת ה', שכל בני ישראל בצאתם ממצרים יקבלו בו את התורה". משמעות האמירה "זֶה-לְּךָ הָאוֹת", היא "יש בך משהו מיוחד. יש בך קשב לקול הפנימי שלך שמושך אותך למקום הזה, להר הזה – זה לך הראייה שאתה האדם הנכון למשימה".

דווקא הקשב לאינטואיציה הפנימית בנקיות, היא מה שמקרב את האדם לקב"ה. העולם מזמן לנו הסחות דעת כל העת, ועלינו להצליח בתוך כל הרעש הסואן של החיים למצוא את השקט (במִּדְבָּר) כדי לשמוע את קול ה' שבוקע מתוכנו פנימה.

הקשבה כזאת עלולה להראות כדבר לא שגרתי כל כך בשטף החיים אך רבותינו מלמדים אותנו שהיכולת הזאת היא לא רק עניין חיובי ורצוי, אלא מהווה עניין מרכזי ביותר בכל התורה כולה, כמו שכותב ה"דגל מחנה אפרים" (נכדו של הבעל שם טוב):

''ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וכו' ופירש רש"י אליו היה מגיע הקול שהוא לבד שמע וכל ישראל לא שמעו. ויש לומר בזה בדרך רמז על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על הגמרא בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ... וביאר הוא ז"ל כי הבת קול הוא הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, ומי שיש לו דעת תיכף כשבא לו הרהור תשובה אזי מבין הוא שזהו מן הכרוז שמכריזין 'שובו בנים שובבים' ומיד מפשפש במעשיו ושב בתשובה שלימה, אבל מי שאין בו דעת אינו מרגיש כלל בהרהור תשובה שבא לו ואינו פונה אליו כלל''

העיקרון הזה היה בדיוק מה שהניע את אברהם אבינו בתחילת מסעו, כמו שכתב השפת אמת: ''בזוהר הקדוש נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר "לך לך" שנאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד... ואברהם אבינו עליו השלום שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע, רק הוא. אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר.'' (שפת אמת פרשת לך לך תרל"ב)

כלומר, הקב"ה לאו דווקא בחר באברהם, אלא דבר ה' בקע ועלה לכל באי עולם. ללכת, לצאת מתרבות עבודה הזרה והשעבוד אליה התדרדרה האנושות; ורק אברהם בכנותו, בטהרתו, בנאמנותו שמע ועשה.
נרצה לומר שתיאור המסע של תרח עם בנו אברהם המובא בסוף פרשת נח הוא הוא בהשפעת הציווי האלוהי המופיע בתחילת פרשת לך לך.

אברהם (ואולי גם תרח אביו) שומעים איזה קול, איזו קריאה פנימית – ללכת, לצאת מהתרבות שסביבם. והם נענים לקול. ואולי ככל שהמסע מתארך הקול הפנימי של תרח נחלש אבל הקול הפנימי של אברהם מתחזק. עם המסע אברהם מקלף מתוכו את הקליפות ונפתח יותר ויותר לדבר ה' שעולה בו מתוכו. 

זה התחיל בקול עמום שרוב בני האדם שומעים אבל מתעלמים וממשיכים בשגרת יומם. אברהם – וזו מעלתו שבגללה נבחר להיות אבי האומה – לא התעלם. הוא התמסר לאמת הבוקעת ועולה מתוכו מתוך כנות ונאמנות פנימית. וכפי שכבר אמר הרב קוק באורות התשובה: ''על-ידי הרהורי תשובה שומע האדם קול ד' הקורא אליו מתוך התורה, ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בם'' (אורות התשובה ז, ג).

הרב ראובן פיירמן בספרו ''להקשיב לחיים'' מדגיש כיצד עיקרון זה רלוונטי במיוחד בדורנו, בו בא לידי ביטוי עניין התחדשות הנבואה. כמובן שעוד צריך שיקרו שינויים גדולים לפני שהנבואה תחזור לעם ישראל במלוא תפארתה, אך עצם המודעות לצורך להקשיב לקול ה' בתוך החיים, בתוך נפשנו, בתהליכים הכלליים שמתרחשים בעולם ובהיסטוריה – זהו צעד משמעותי במהלך תחיית הנבואה. הרב קוק כבר היה מודע למקומו ותפקידו בהקשר לחזרת הנבואה, כפי שהעיד על עצמו. ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא (שמונה קבצים ד, יז)

בתחילה הרב נבהל כי היה סבור שעוד לא הגיע הזמן לתחיית הנבואה, ולכן איך זה שהוא שומע את קול ה' בקרבו? אולי זה חזיון שווא?

'ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר ה' '
אבל בהמשך התברר לו שזהו קולה של השכינה המבקשת לחזור למצבה המלא,  כדברי הנביא יואל ''אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם'' (יואל ג', א'). הרב קוק הבין שאלו ספיחים ראשוניים של נבואת ישראל, שחוזרת לאיתנה בארץ הנבואה.

'ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ד', לא ישקרו ולא יחניפו, את רוחם באמונה יוציאו. ורוח אמונים, יקר מחרוץ, ירומם עם, וישראל יעמוד על רגליו' (שם)

למרות תיאורו המפורט של הרמב''ם (בהלכות יסודי התורה ז, ב) על התהליך הפיזי שעובר הנביא בעת קבלת הנבואה, איננו יודעים איך בדיוק זה מרגיש לקבל נבואה באופן מוחשי, אך ברור דבר אחד – ההקשבה לקול ה' בחיים היא אחת המדרגות בדרך להופעתה.

וכדברי המשוררים מבני קרח לאחר שהתפללו על קיום התשועה לתמיד –"אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה'"(תהלים פ''ה), כי רק כשמקשיבים מצליחים לשמוע- ''כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו ... לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ'' ונחתום בהסבר רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, הלא הוא המלבי''ם באותו הפסוק  - ''שהכבוד הזה ישכון לעולם ולא יבוטל בשום זמן''.