1,296 מטר מעל הקרקע
1,296 מטר מעל הקרקע צילום: דובר צה''ל

בשביל המוני המטיילים שפוקדים בתקופה זו את נופי הצפון, כל תצפית היא הזדמנות להפוגה קלה משגרת היומיום. אחרי ימים חורפיים במיוחד, אפילו אחת מתחנות האוטובוס יכולה להיות נקודה לשאוב ממנה אנרגיות של חופש, שנקטע בצפירה חזקה על-ידי שיירת כלי רכב משוריינים. 

"מה יש לך לחפש בהר המוות בשישי בצהריים?", שאל אותי יותם הנהג, תוך כדי העלייה החדה שמורגשת גם במושב האחורי של הרכב שלנו. "הר המוות?", אני מנסה להבין אם שמעתי טוב, ויותם מנסה לחדד: "אני לא יודע למה קוראים ככה להר דב, אבל ביום הראשון שלי כאן ביקשו ממני לספור כמה אנדרטאות יש בדרך למוצב. התייאשתי אחרי כמה דקות".

בסמוך לאחד העיקולים העליונים, מפקד הכוח הורה על עצירה, ולנגד עיניי נגלית עוצמת ההר. 1,296 מטרים שמשקיפים על רוב שטחה הדרומי של לבנון, ועל שני צידי עמק החולה. "קצת קשה להאמין, אבל לפני פחות מעשרים שנה היינו עומדים עכשיו על הרכס הדרומי ביותר ברצועת הביטחון", מציין סרן תמיר חץ, ומי שמכונה "מלך ההר", ומסב את תשומת ליבי לשרידי מוצב הבופור.

דרכי האספלט השבורות בהר דב מובילות אל 7 מוצבים, שמאיישים כל פסגה וזווית ראייה. מ"אסטרא" (שגובל בחרמון), דרך "דליה", ועד "זיוונית" (בנקודת ההשקה עם העמק) - המוצבים מסודרים בצורה אלפביתית. היחידה שחסרה היא האות ו', כי ה"ורד" נשאר ברצועת הביטחון. אבל אין ספק שיש מוצב אחד שנצרב בתודעה הישראלית יותר מכל - "גלדיולה", או כפי שמכנים אותו רבים: "המוצב המסוכן במדינה".

צילום: דובר צה''ל
צילום: דובר צה''ל

"מגרש המשחקים" של הכבשה השחורה

זו הייתה שעת צהריים קיצית לפני כשנה וחצי, כשחוליית צלפים בחיזבאללה, יצאה לנקום את מותם של שני פעילי הארגון שנהרגו, על-פי דיווחים זרים, מתקיפות צה"ל. "הם הגיעו עד הכיפה העליונה של ההר", מצביע סרן חץ על הפסגה הסמוכה, כ-50 מטרים מעמדה מאוישת, "תצפיות עקבו אחריהם לאורך כל הדרך, וכשהגיעו לנקודה הגבוהה ביותר - כוחותינו פתחו באש והם ברחו בחזרה". 

אומנם האירוע הזה נסגר במהירות, אבל הוא הדגים שוב את הצורך להגביר את הכוננות בגזרה. המשקל שניתן לו בשני הצדדים הוכיח שלא מדובר בעוד ניסיון חדירה, אלא באמירה: "תוך רגעים יכול האיזור להתדרדר למלחמה". 

"מתייחסים לאזור כ'מגרש משחקים'", מתאר זאת סרן חץ, "תוואי השטח שלא מאפשר בניית גדר גבול ומציב בין הכפרים בלבנון למוצבים הקדמיים של צה"ל מאות בודדות של מטרים, שמובילים לחיכוך תמידי". ועובדה - לאורך השנים נעשו מאות פעולות בניסיון להפר את השקט הצפוני.

"לפני כמה שנים אפילו פרצו פעילי חיזבאללה לבסיס ותלו את דגלי הארגון על הגדרות", מזכיר רס"ר גאנם חילף, גשש המוצב מזה 16 שנה. הוא ממשיך ומספר על הפצמ"ר שנורה וכמעט הרג את אחד הגששים כמה שנים קודם לכן, ואפילו יודע להצביע על המיקום המדויק של הנפילה - מטרים בודדים ממיטתו.

"בעבר החיילים היו מתמגנים מפני מרגמות, בהמשך מפיגועי חטיפה והיום - אנחנו מנטרלים מטענים במרחב ההר כל כמה שבועות", מתאר הגשש, "הם מנסים ללמוד את דרכי הפעולה שלנו, מצלמים כל תזוזה ושולחים גם רועי צאן 'תמימים' לכאורה, שיאספו מידע - אנחנו לא נותנים לו ולו חריץ של ודאות שיוכל לנצל". 

בחודשים האחרונים נעצרו מספר רועי צאן שחצו את הקו הכחול (סימון הגבול שעובר במובלעת הישראלית) ונלקחו לחקירה. "זו הסגת גבול לכל דבר", מסביר סרן חץ, "אנחנו משקיעים בזה הרבה מאמץ אבל גם יודעים שעלינו להיות חשדנים במיוחד על כל דמות שמנסה לחצות". 

צילום: דובר צה''ל
צילום: דובר צה''ל

מטרים ספורים מהאויב

יום שבת, השעה 04:00 לפנות בוקר. דרך דלת הפלדה הכבדה, שהופכת כל חדר במגורים לבונקר של ממש, נכנס לוחם בחרמונית ומתקרב לעברי: "אחי, זה החמ"ליסט, אתה קם? יש שעת גשר. כולם כבר בחוץ". קפצתי מהמיטה וכמובן שהחרמונית העתיקה שלקחתי מדוד שלי, שם-טוב, איתה נלחם באותו המקום לפני יותר מ-20 שנה, לא עזרה מפני הקור. 

"למדנו מניסיון העבר שדווקא שעת הדמדומים והחלפת המשמרות הן הזמן הרגיש לפיגועים וחדירות, אז אנחנו 'מנערים' את המוצב", הסביר לי מפקד המחלקה. יחד עם גדוד האיסוף והתצפית ובליווי החמ"ל - פותחים הלוחמים צירים מרכזיים בהר, וחולשים על המרחב כולו. הם יבדקו כל תנועה חריגה, יאתרו כל חיה שעוברת בגזרה, יקפיצו התרעות על כל אדם שמתקרב לקו הכחול וידווחו בזמן אמת לכוחות בשטח. 

בחודשים הקרים, החורף מכה בעוצמה במיוחד על ראש ההר. כשערפל סמיך אופף בו - הדבר מורגש במיוחד אצל הלוחמים, העומדים ממושכות בעמדות השמירה: "שמעתי המון סיפורים לפני שהגעתי לכאן", משתף אותי אחד מהם בעמדה מרוחקת במובלעת, "על לוחמים שראו כוחות אויב שמנסים לתעתע בהם".

ואתה מפחד? הוא השיב שלא: "אני יודע שגם אם אני לא רואה יותר משלושה מטרים קדימה - אני מוגן ויש לי איך להגיב. רק לפני שבוע וחצי שמעתי רעשים חשודים סמוך לעמדה וכל כיתת הכוננות קפצה, היום זה שקית שעפה ברוח - ומחר זה ניסיון לכבוש מחדש את ההר". 

זו שעת לילה מאוחרת כשאני מסתובב בין עמדות הבטון הקפואות, ומדי פעם גם מאכזב שומרים, שבטוחים כי הגיע הרגע שיחליפו אותם בעמדה, או שאחד המפקדים יביא להם תה חם - כמנהג המקום.

"אי אפשר להרעיל את הלוחמים כל פעם מחדש רק עם הרעיון שיקרה פה משהו", מסביר סגן טל בן ארי, מ"מ המחלקה שסגרה את השבת על ההר, "בסוף הם חיים כאן, ולצד הכוננות הגבוהה צריכים לקיים שגרת חיים". 

לכן הם מקפידים לנצל את הזמן הפנוי באימונים ב"קרוספיט גלדיולה" (רחבת האספלט שמשמשת לכושר), ערבי פלוגה דו-שבועיים, ואפילו תחרויות שפצורים לדיירי הקומה השלישית (!) במיטה.

"המחלקה שסוגרת פה שבת, יחד עם צוות הטנקיסטים - הם השומרים בחזית", מסביר לי 'מלך ההר' סרן חץ, "כל מי שינסה להתקרב כבר מבין - הוא יפגוש כוחות מצוינים ומיומנים ביותר. נדע להגן על ההר גם שבועות ארוכים - גם בשלג וגם בלחימה".

במשך כמעט שלוש יממות דילגתי בין העמדות של גלדיולה - בכולן אפשר לחוש באיום היומיומי מבעד לנוף המתעתע. הצטרפתי לפעילויות - גלויות וסמויות, עקבתי בעיני התצפיות אחרי כל תזוזה בהר, ורגע לפני שירדתי מההר - אפילו הספקתי לעלות לעמדה האחת שמביטה אחורה, על כבישי הצפון, ודואגת שישארו עמוסים במטיילים, גם בחורפים הבאים.

 

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7