יום גוש קטיף במערכת החינוך. עם מנהל מוזיאון גוש קטיף בירושלים, שלמה ווסרטייל, שוחחנו על המסרים איתם יוצאים מבקרי המוזיאון 17 שנים אחרי הטראומה שקרעה את העם, ובראשית הדברים שאלנו האם ניתן לאפיין את הבמקרים במקום, האם אלו אנשי ימין בהכרח.
"כל צבעי הקשת, מהשמאל ועד הימין כולל ערבים", משיב ווסרטייל ומוסיף: "כולם יוצאים במסקנה אחת, כך לא עושים. לא זורקים אנשים מהבית, לא זורקים קהילות והורסים להם את מפעל החיים. גם בספרד ביקשו מאיזבלה עוד שלושה חודשים וקיבלו זמן למכור את הנדל"ן שלהם. אצלנו זה לא היה".
בדבריו מדגיש ווסרטייל את ההשפלה הקשה שחוו המתיישבים מצידם של מקבלי ההחלטות וגוזרי הגזירות. "הייתה כאן הסתה נוראית וגירוש נוראי ומשפיל. דמיין שהיה מגיע ראש הממשלה ואומר 'בני אהובים יש מציאות שאני לא יכול לפרט', זה היה נשמע אחרת, אבל זה לא היה. כולם פגעו בנו, מלמעלה עד למטה. שרון ברח מבית הסוהר וזו הייתה ההזדמנות שלו להציל את עורו על חשבון אותם מתיישבים, ואחרים גזרו עוד ועוד קופונים. אנשים עבדו לא בהתנדבות, וחלקם גם מקורבים".
ווסרטייל מספר על המפגשים בין מי שלא שמע על הסיפור המלא לבין העקורים והמגורשים שהטראומה עוד חקוקה בהם. "אנחנו מתעסקים היום בריפוי אנשים שנזרקו לפנסיה מוקדמת אחרי ששנים עבדו ושיווקו חקלאות. מאז החקלאות בישראל קרסה ולא רק הביטחון. הרי ציירנו את המעגלים לאן יגיעו הרקטות. עשינו חישוב שכל עמוד שתומך בחממה הופך לשלוש רקטות, וכך נקבל את כל החמות חזרה... אמרו לנו אל תפחידו אותנו. אנחנו שונאים לומר אמרנו לכם, אבל הכול מתגשם".
"אנחנו חייבים להזכיר שסיפור כזה לא יכול לחזור על עצמו. זו טראומה לאומית ואנושית", הוא אומר ולשאלתנו אודות מבקרים במוזיאון שאינם מגיעים ממעגל תומכי הימין. "חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ, יהודי חם ויקר, הסתובב שעתיים ולפני שנכנס לרכב שאל אם אפשר לחבק אותך. הוא חיבק ו"חנק" אותי ופשוט בכה. הגיעה אלינו מגמה לאמנות בבית ברל ובלוינסקי בראשות אגמון. הם עזבו עם דמעות. הם אומרים שזו הפעם הראשונה שבה הם נחשפו לצד האחר של הסיפור, הצד של מי שלא שמעו אותו".
ממשיך ווסרטייל ומספר על "מכללת שוטרים שעוברים קורס אקדמי הגיעו והיו המומים, 'זה לא מה שידענו', הם אמרו אחרי ששמעו את הסיפורים מהשוטרים שהיו אז בגירוש. שוטר אמר מהמגרשים הגיע אלינו ואמר שהוא לא יכול להחזיק עוד בבית את אותם מדים שהיו לו אז. המדים אצלנו. התקשר בחור מלוס אנג'לס ומתחנן רק שימחלו לו. הוא לא ישן בלילות. אחד ממפקדי הגירוש ישב ובכה אצלנו. שאלתי למה, והוא אמר שאחרי גוש קטיף אמרו להם לגרש בצפון השומרון, הוא ביקש יומיים להפוגה עבור השוטרים ולא קיבל. אלה חבר'ה פגועים. בכל חודש הוא הולך לקברו של אביו ובוכה על הסיפור הזה. חבר כנסת מתקשר אליי להתנצל ואומר טעינו".
ויש גם קולות אחרים, כאלה שמסתכלים במבט של עשרות שנים קדימה ואומרים שאולי זה לא כל כך נורא. "גם קולות כאלה קיימים. אני מבין את אנשים הללו, שבקושי נולדו אז ולא מכירים את הסיפור. כשהם שומעים את הסיפור הם מתפתים לומר שאולי זה צד אחד של המטבע. התקשורת עצמה מודה שהגזמנו ואיתרגנו, הלכנו עם צד אחד וקידמנו אג'נדה אחת".
"חבר כנסת מסוים אמר שאלמלא המוזיאון הזה היינו שוכחים את גוש קטיף כמו ששכחנו את ימית. 'החזקתם בתודעה הלאומית את הטראומה שמלווה את המגורשים ואת ילדיהם', הוא אומר לי. בני מגורשים אומרים שנחזור למרות שהם עצמם לא היו שם. הם מאורגנים ומחכים ליום שבו יחזרו", מספר ווסרטייל.
עוד הוא מציין כי עד לא מכבר היו הוא ועקורים אחרים מקיימים שיחות עם ערביי עזה שיחד עבדו לפני הגירוש בחקלאות. "אני מדבר איתם מדי פעם, בעבר פעם בשבוע ואחר כך פעם בחודש, והשיחה הייתה מסתיימת ב'מתי אתם חוזרים'. הם זוכרים את החיים שהיו להם שם איתנו וליבי עליהם כבני אדם".