ראומה הררי
ראומה הררי צילום: ללא קרדיט

היום פגשתי אמא של ילדה מתוקה בת 4.5 שבשלושת השבועות האחרונים נמצאת בבית. הילדה בריאה לחלוטין.

בשבועיים האחרונים היא נשארה בבידוד ביתי בעקבות חברים מאומתים. ובשבוע האחרון "נגמרו" גם אנשי הצוות. הסייעות הגננות, המחליפות, המחליפות של המחליפות, כולן חלו. הילדה משועממת והאמא מטורללת.

הסיפור הזה הוא סיפור אחד מיני אלף. הגל הנוכחי מתיש את ההורים ואת מערכות החינוך. הווריאנט מדבק במיוחד, ב"ה הוא מסתמן כמתון יותר מקודמיו, אך הוא מצליח לקטוע באופן מוחשי את רצפי החיים שלנו, הוא זורע חוסר וודאות ומאלץ את מערכת החינוך, הכלכלה, ואת כל המשק בישראל לתפקד בקשוי רב.

מצד אחד, ההורים והילדים רוצים לשוב לשבוע למידה רצוף, להיות חלק מערכת יציבה של שגרת למידה ופעילות חברתית, להפסיק לחרוד משני פסים בבדיקת האנטיגן, או מהודעות בידוד של מערכות החינוך. ומצד שני המערכות הבית ספריות מוצאות את עצמן, מלהטטות בהרכבת מערכות לימוד, מנסות למצוא החלפה למורים "חיוביים", מתמודדות בגבורה בקבלת החלטות קשות, אם לשחרר תלמידים וכיתות לימוד או להשאיר, בכל מחיר כל מיני "הרכבים" של למידה. נוסיף לכל זה, את הנהלים המשתנים, ה'תו הירוק' המיוחל של היום, עשוי להיות מחר, לא רלוונטי. וקיבלנו עלייה במפלס חוסר האונים, החרדה והתסכול..

ופה בדיוק טמונה הסכנה. בתקופה של חוסר אונים מתמשך התסכול מצטבר, ונוצרת נטייה 'הישרדותית' מוטעית שצריך לעשות משהו, ל'תקוף' את האיום.

צוותי מערכת החינוך אינם האיום. אנחנו חייבים לזכור, כי כולנו נמצאים באותה ספינה מטלטלת, כולנו חלק מסערת גל האומריקון הנוכחי. וכמה שזה נשמע קלישאתי: רק ביחד ננצח גם אותו.