ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן צילום: ערוץ 7

חבלה בהריון

התורה מספרת לנו כאן על אשה הרה שנחבלה ובעקבות כך הפילה את עוברה (או עובריה התאומים – 'ילדיה'), אך האשה עצמה לא נפגעה ('ולא יהיה אסון').

יש מושג והוא 'ברכיים של החודש התשיעי'- והכוונה היא לסימנים כחולים שמופיעים אצל נשים הרות בגפיים התחתונות בעקבות נפילות. נפילה, חבלה או תאונה במהלך תקופת ההריון הינה אירוע שכיח . שיווי המשקל במהלך ההריון משתנה, ואיתו גם מרכז הכבידה, ועל כן, נפילה עלולה להתרחש לעיתים קרובות, גם בעת ביצוע פעולה שגרתית כמו עבודות בית פשוטות או טיול לגינה. כעשרה אחוז מכלל הנשים בהריון עלולות ליפול, להיחבל, או לעבור תאונה. לא כל נפילה או חבלה מסכנת את ההריון, אך חשוב להיבדק.

חבלה גופנית בהריון שונה מחבלה אחרת מכמה סיבות: ראשית - מדובר על חבלה בה עשויים להינזק שתי נפשות. בנוסף לכך ,אשה בהריון נוטה לסחרחורות (בעיקר בשליש הראשון של ההריון), וכן יש לה נטייה לחוסר יציבות עקב הבטן הבולטת וכיפוף עמוד השדרה בהתאם, ורפיון מערכת הגידים והשרירים באגן. אלו גורמים לה לנטייה לנפילות, המגבירות את הסיכוי לנזק חמור אף בעקבות חבלה קלה. גם התגובה הגופנית לחבלה שונה בהריון – בחבלת בטן הרחם ההריוני פגיע יותר לחבלה חיצונית, אך למעשה הוא מגן על האברים הפנימיים של האם; מצד שני אם קרתה פגיעה, נוצרת לעיתים קרובות בעיה בזיהוי הפגיעה באם, שעלולה לעכב את הטיפול בה.

ואמנם העובר מוגן היטב בתוך בטנה של האם, עטוף במי השפיר, אבל ישנם סיכונים בנפילות כמו היפרדות שליה ודמם רחמי בעקבותיה.  במידה ואישה הרה עברה חבלה, חשוב לגשת למיון יולדות, לבדיקה גופנית ובצוע אולטרסאונד. ייתכן ויהיה צורך באישפוז  ל24 שעות על מנת להשגיח מקרוב אחר בריאותה של האם ושל העובר. לאחר השחרור, יש צורך במנוחה לגוף,. ההקשבה אל הגוף בתקופה חשובה, כולל מעקב אחר תנועות עובר.

השפעת החבלה על העובר תלויה בשלב של ההריון בו אירעה החבלה, בעוצמת החבלה ובמיקומה, ובמידת הנזק האימהי. במקרה של נזק עוברי חמור עלולים להיגרם מוות תוך-רחמי ואף הפלה מוקדמת. במקרים של מות האם או של נזק אימהי חמור יש צורך ליילד את העובר בדחיפות בעזרת חיתוך דופן, והסיכויים להציל את העובר גדלים ככל שההריון בשלב מתקדם יותר, וככל שהניתוח נעשה סמוך יותר להיארעות החבלה.

לפי ההלכה חיי האם קודמים לחיי העובר גם אם הטיפול בפגיעה בה עלול לגרום למות העובר; רק בשלב מתקדם של הלידה, 'כשהוציא ראשו', נקבע ש'אין דוחים נפש מפני נפש'. אולם מותר לאשה בכל שלב של ההריון והלידה ליטול על עצמה 'סיכון סביר' כדי להציל את חיי עוברה, שהרי בכל הריון האשה מכניסה את עצמה לרמה מסוימת של סכנה . זאת  הסיבה שהתורה לא הטילה על האשה את מצות 'פרו ורבו'; אך האמת היא שהסיבה נמצאת במקום אחר. הרצון ללדת טבוע טבוע כל כך עמוק בנפשה של האשה, שאין צורך לצוות אותה בכך. בדוק ומנוסה.