את השורות הראשונות של הטור הזה השארתי על המחשב צפופות וסדורות כשעוד הצלחנו להתחמק מהסטטיסטיקה.
אבל אז הגיע הטלפון מבית הספר ובעקבותיו הבדיקה הביתית ואחריה המוסדית ולבסוף זה הפך לרשמי: הוכרזה האומיקרונית הראשונה של משפחתנו. מי הבא בתור? חידה, בינתיים.
בסיבוב הקורונה הזה הייתי פריבילגית. כל בני הבית מחוסנים. אין לי ילדים מתחת לגיל חמש שנכנסים ויוצאים מבידודים, ולא חוויתי המתנות אינסופיות לתורי בדיקות. אבל יש לנו חברים שמרוב בידודים ילדיהם שכחו איך נראה הגן ואיך קוראים למטפלת. הם עצמם לא הצליחו לצאת לעבודה או להקשיב לגלגלי המוח שלהם מרוב בלגן, והם היו מתוסכלים. הזדהיתי, התבאסתי וכעסתי שהרשויות לא עשו מספיק כדי שזה ייראה אחרת. כך גם כשהכיתות עברו דיאטת בזק, הלימודים הפכו לבדיחה והמורים שוב נשאו בנטל הבלתי־אפשרי של למידה פיזית והיברידית פלוס סכנת הדבקה תמידית. כאבתי את כאבם, אבל שמרתי על מצב הרוח.
לגל הגדול הזה הגעתי בגישה אחרת. הרי כולנו חיכינו לו. ראינו מה קורה באירופה וידענו שהוא מתקרב לאופק שלנו. היה ברור שהגל שיגיע לחופי ישראל יהיה עצום וישטוף מחצית מתושבי המדינה. הבטתי בקברניטים שלנו והבנתי שהם מתכוונים לנהוג את ספינת הבריאות בצורה אחרת. שהם מתכננים מסיבת הדבקה המונית, רק בלי להכריז על זה בקול. השלמתי עם העובדה שאני לא יכולה לעצור את המגפה הזאת לבד, שלא יעזור לי אם אתחב את האצבע בשובר הגלים. הפנמתי שאני לא יכולה לגזור על המשפחה שלי סגר פרטי, אז שחררתי. החלטתי שהפעם אני לוקחת הכול בנון־שלנט. שומרים על מה שצריך, נבדקים כשההנחיות מצוות, אבל בעצם מחכים לשני פסים. חשבתי שהגישה החדשה הזאת, המשלימה והלא חוששת, תעזור לי לצלוח את הימים האלה בקלילות, שההכרזות על בידוד לא ייגעו בי, שאקבל הכול בהומור, שאצליח לפנק את החולים בכיף. אפילו הסעתי את הילדה שלי לחזית האמיתית: מסיבת בת מצווה באולם סגור. אבל אז הגיע יום שישי.
השריטות טרם הגלידו
ביום שישי הבנו שלא נוכל לקיים את סעודת השבת השכונתית שלנו, שאליה מגיעים אנשים שאין להם מה לאכול או עם מי לסעוד. הבידודים הגיעו כמעט לכל המשפחות שמובילות את הסעודה, ומי שלא - נמצא בכוננות אימות. החלטנו לארוז את הסעודה למנות חמות ומפנקות, כמו בגלים הקודמים. הגענו למתנ"ס, הפשלנו שרוולים והתחלנו לארוז. עם כל מכסה כסוף שהנחתי על חמגשית הרגשתי איך עוד שכבת הגנה נושרת ממני ומתפוררת. כשניקיתי את הרצפה משאריות רוטב האפונה ניסיתי לאסוף גם את שברי הכוחות שלי, אבל זה לא הצליח.
האריזה הזאת הזכירה לי את רונית, ואת השבת הראשונה שבה ביטלנו בפתאומיות את סעודות השבת לפני כמעט שנתיים. היה זה ליל שבת. הסועדים נכנסו למתנ"ס מלאי אנרגיה ושמחה, אך כשהבינו שהיחד מבוטל ושהערב יסעדו לבד העיניים כבו והכתפיים נמשכו למטה. רונית שאלה, והכאב שלה נשפך מכל מילה: "מה אעשה עם האוכל הזה? באתי לכאן בשביל האנשים. אתם ההצלה שלי מהבדידות". ניסיתי לנחם, בלי חיבוק. כבר היה אסור. והבטתי אחריה כשפתחה את הדלת באין כוח ויצאה. זו תמונת הקורונה שלי והיא השריטה שהולכת איתי מאז.
ביום שישי לפני שבועיים הכול חזר פתאום והנון־שלנט כבר לא היה איתי. כשהתבוננתי סביב ראיתי שאני לא לבד. ראיתי שאצל רבים מאוד הזיכרונות מהגלים הקודמים עדיין טריים, שהקושי עוד לא חלף, ומה שהצלחנו לגדל מעל השריטות של הקורונה הוא עור דק ופגיע, נוטה להתקלף. חברה שהבת שלה יצאה מהסגרים עם צלקות בנפש ונדבקה בקורונה הפסיקה לנשום לחמישה ימים, כי מי יודע מה יקרה לילדה עכשיו. ידיד שחקן שהיומן שלו תמיד מלא בשבט-אדר וכרגע הוא מבהיק בריקנותו נאבק עם עצמו לא לטבוע בים האימה של תחושת האין־מוצא. זוג מבוגרים יקרים שצריכים להתרחק מהמשפחה מרגישים ששוב נכנסו לתוך המבוך הזה, שמי יודע מתי ייגמר. כן, עוד לא הספקנו למלא את הכוחות בתחנות הדלק של רגיעה, שגרה ובריאות ופתאום הגל הגדול והעכור הזה שוטף אותנו ומדלדל את הכוחות שהצלחנו לאגור.
ללמוד גמישות מהנוער
אז מה עושים? הדרך לריפוי עוברת בהרפיה מסוימת, בשחרור המושכות. הקורונה הפגישה אותנו חזיתית עם מצוקות מתחום בריאות הנפש, וגילינו שהנפש חשובה מהכול. כן, גם משיעורי הזום ומנוכחות בבית הספר, גם מהספקים בעבודה ומניקיון הבית. בבקשה תזכרו שזה לא הזמן להתחיל להקפיד על תזונה בריאה ומושקעת (כלומר, אם אתם כבר שם - סבבה, אבל אם זה גוזל מכם את מעט החמצן שעוד נשאר, אז לא היום וגם לא מחר. אחרי החגים, אולי). קודם כול השפיות. כדי שאנחנו לא נלך לאיבוד, והילדים שלא בדיוק מבינים איך המבוגרים שוב התחרפנו לא ישקעו לתוך עצמם, וכדי לשמור על שלום בית.
לא כל בני הבית מרגישים את הגל הזה באותה עוצמה. יש כאלה שהוא לא נוגע להם, כי המחלה קלה וכולם מחוסנים ויש עבודה, ויש אחרים שהוא מטלטל אותם. זה לא הזמן לשפוט את בן או בת הזוג, שוב נכנסנו לתנאים של תא לחץ. זה זמן לא נורמלי והוא יעבור.
אני לא אטיף לאף אחד לעשות מהלימון לימונדה, כי אנחנו כבר סחוטים. אבל יש משהו שהקורונה כן לימדה אותנו והוא גמישות. ואם גמישות, כדאי להתבונן בבני הנוער וללמוד מהסלאלום שהם יודעים לעשות. יש הרבה מאומתים? נפתח קבוצה ביחד, נעשה ארוחה ביחד, נהפוך את זה למשהו שווה. התבטל הטיול? נעשה במקומו מסיבה. ונצחק, נצחק עד שהכול יעבור.
ועוד משהו שלמדנו הוא ערבות הדדית ומחשבה על האחר. בסיבוב הזה אני מציעה להקדיש אותה לאלה שהוטל עליהם סגר בפועל, אלה שלא יכולים לצאת לבתי הכנסת או לחוגים ואפילו לא לעבודה. אוכלוסיות הסיכון, הבוגרים והילדים, המבוגרים שבינינו, אלה שלא הוזמנו למסיבת ההדבקה הגדולה כי היא מסוכנת להם. בואו לא נשכח אותם. בואו נשאל לשלומם ונעזור להם לנשום עמוק ולעבור גם את זה.
לתגובות: ofralax@gmail.com