שעת צהריים ירושלמית קרירה, החמה נוגעת לא נוגעת בצמרות העצים, ואני מהלך בקומת הכניסה המרשימה של בית הקונפדרציה. חיוך מוכר – עד כה רק מבעד למסכים – מציץ לפתע מקצה החלל המעוצב אוריינטלית, ומהחלון שממול ניבטות חומות ירושלים. שיחת היכרות חמימה, חצי ניגון ספונטני, ושיחתנו מתחילה להתגלגל מאליה.
"להיוולד בדימונה זה לא כמו להיוולד במקומות אחרים", אומר בחיוך יגל הרוש כשאני מתעניין במקורות ההשראה שהשפיעו על עשייתו המוזיקלית. החיבור העמוק לעיר הולדתו ניכר בו היטב. "זה ממש חלק מהזהות שלך. מדובר במקום מאוד ייחודי. יש למשל מקומות שסוחבים תסביכים של עשרות שנים, ובדימונה, ובכלל בערי הנגב, הם אפילו לא התחילו.
"כל מה שקשור במתח בין דתיים לחילונים נניח, פשוט לא קיים. יש שם משהו מאוד שפוי בהקשר הזה. ובכלל, אני מאמין שהרפואה של החברה הישראלית תגיע משם, מקהילות הדרום. מדרום תיפתח הטובה. כיום חלק גדול מהעשייה שלי הוא ניסיון להביא את דימונה ואת מה שהיא מייצגת למרכז התרבות הישראלית. איך קהילה נראית, איך חיים באחווה למרות המחלוקות, איך צריך להיות היחס למבוגרים ולמסורות עתיקות".
מתי התחיל החיבור שלך למוזיקה?
"גדלתי בבית מרוקאי דתי שהיה מאוד מוזיקלי, ובגיל צעיר התחלתי ללמוד מוזיקה. אמא שלי דחפה אותנו לנגן, ואני מאוד מודה לה על זה. בכיתה א' ניגנתי על חלילית, בכיתה ב' על קלרינט, ובכיתה ג' הייתי הנגן הצעיר ביותר בתזמורת העירונית של דימונה. הייתי ילד בן תשע, ולידי מנגנים אנשים בני 60 שבדיוק עלו מרוסיה וניגנו במקהלת הצבא האדום. זו הייתה מתנה לנגן לצידם וללמוד מהם".
"תחזיר לי בתשובה את יגל בן זהבה"
הרוש (37), כיום נשוי ואב לחמישה המתגורר בצור הדסה, עוסק כבר שנים בלימוד וביצירה ולאחרונה גם בהוראת המוזיקה המזרחית בכלל והזרם היהודי שבה בפרט. הוא הוציא אלבום של שירת הבקשות ועוד אלבום פיוטים שחיבר בעצמו, וכן אמון על פרויקטים, הופעות והרכבים מוזיקליים רבים שמעניקים תחייה מחודשת לשירת הפיוטים והבקשות. המוזיקה הזאת, שאליה הוא מחובר בכל נימי נפשו, לא רק עיצבה את חייו האישיים במובן העמוק ביותר אלא הוא גם חולם אותה במושגים של גאולה, משיח ושירת הלוויים בבית המקדש.
בנעוריו יצא הרוש למסע רוחני מפותל אשר בסופו שב הביתה. "קצת אחרי בר המצווה התחילו לי תהיות ושאלות לגבי הדת, אז יצאתי לסיבוב מאוד ארוך, שבו בעצם עזבתי את כל המסורות והאמונות שגדלתי עליהן. העמדתי את הכול בסימן שאלה. היו לי הרבה שאלות על התורה, והייתי יושב בשולחן שבת ושואל את אבא שלי דברים שלא הבנתי. בזמנו הרבה דברים לא התחברו לי. בתוך זמן קצר הפסקתי לשמור שבת, ויש לי כמה זיכרונות שלא עוזבים אותי מאז. אחד מהם היה כשהייתי בן 16. הייתי יוצא לבלות בליל שבת וחוזר בבוקר, ושומע את סבתא שלי מבעד לדלת מתפללת בדמעות לה': 'תחזיר לי בתשובה את יגל בן זהבה, תחזיר לי אותו בתשובה'.
"אחרי שאתה שומע דבר כזה אתה יכול להמשיך לטעום מה שאתה רוצה, אבל הטעם כבר נהיה תפל. לא משנה כמה נהנית בחוץ, לראות את סבתא שלך שבורת לב ובוכה ככה, זה משהו שמלווה אותך גם כשאתה בחוץ ורחוק מהבית. אח שלה, אגב, כל הזמן היה אומר לה: 'אין לך מה לדאוג, כמו שהוא הלך ככה הוא יחזור'. והיא לא הייתה מתייאשת ממני. הייתה מעירה אותי לשחרית של שבת, לשמוע קריאת התורה, שוב ושוב ושוב. הייתי אומר לה שאני לא שומר שבת ולא כלום, והיא הייתה עונה: 'מה אכפת לי, יהודי צריך לשמוע ספר תורה'. מבחינתה לא היה דבר כזה בחוץ. כולם בפנים. לא משנה אם אתה חושב שהקב"ה קיים או לא, לך תשמע ספר תורה. ואני רוצה לשמר את הדבר הזה של 'אין דבר כזה בחוץ'.
"עם הזמן התרחקתי יותר ויותר, זה יצר לחצים וחוסר נעימות, אבל בבית שלנו הבנתי שאין דבר כזה להיות בחוץ. ובאמת, גם כשלכאורה לא האמנתי בכלום, או לפחות חשבתי שאני לא מאמין, הלכתי לבית הכנסת כי מאוד אהבתי את הניגונים. שם לראשונה באמת הבנתי את הכוח שיש לניגון. הניגון מתכנת לך את הלב כך שייפתח בתדר הנכון. בן אדם חושב שהוא לא מאמין, אבל אז הוא שומע 'א־ל נורא עלילה' ונפתח לו הלב. כמו אצל עמי ותמי, הניגונים הם פירורים שעוזרים לך לדעת איך לחזור. יש אלפי אנשים שמה שחיבר או החזיר אותם ליהדות זה המנגינות. לא תורות, לא הוכחות, לא ויכוחים. אגב, הזוהר הקדוש אומר את זה. הוא מנבא שישראל יצאו מהגלות בניגון. שיהיה ניגון שיחזיר אותם הביתה.
"ובכלל, אם ההורים שלך הצליחו להנחיל לך מה זה עונג שבת אמיתי, אתה יכול להסתובב בחוץ, לנסות צורות עונג שונות, אבל אתה לא תמצא מנוחה עד שתחזור לזה. טעמת את זה וזהו. את ה' כבר לא תשכח. אנחנו צריכים להנחיל לילדים שלנו מה זה נועם שבת. אחרי שהילדים ירגישו את זה, לאף אחד לא יהיה באמת מה למכור להם. זה חבל ההצלה של ההורים. אנחנו חיים בדור שכל הסיפור שלו זה תענוג, אז אנחנו צריכים לגלות את העניין של איך להתענג על ה'. זה הדור שירד לכאורה למדרגה הכי נמוכה, ודווקא משם הוא ישיג את המעלה הכי גבוהה. תאווה שאין בה קדושה נגמרת מהר והיא לא אמיתית. תאווה שמשיגים בקדושה - היא נשארת והיא אמיתית. אחרי שלמדתי להתענג על ה' בעזרת הניגונים למדתי להתענג על ה' גם דרך דף גמרא וטור שולחן ערוך. כל דור עובד עם מה שיש לו, והיום יש שפע ותענוג – ועם זה צריך לעבוד. אדמו"ר הזקן אומר שזו המעלה הגבוהה ביותר – אהבה בתענוגים. ייתכן שדווקא הדור שלנו, שלכאורה ירד פלאים, דווקא הוא יסלול את הדרך לעבודת ה' המעולה הזאת".
אפרופו ניגונים, כמה השפיעה השירה בבית הכנסת על יצירתך המוזיקלית?
"וואו, המון. אומנם למדתי המון ובכל מיני מסגרות, אבל עד היום אני מרגיש שהפייטנים בבתי הכנסת היו המורים הראשונים שלי למוזיקה. ובתוך כל אלה היה חזן אחד, שאותו הכי אהבתי. לא היה לו קול יפה במיוחד, אבל היה לו קול סדוק עם המון חן, וכשהוא היה עולה להתפלל הייתי מאמין לו. הרגשתי שהנשמה שלי מתפללת יחד איתו. בזכותו למדתי שיש משהו יפה בלהצניע. היה חיסרון בצליל שלו, אבל זה חיסרון כל כך יפה, כל כך נוגע. זה מזכיר אגב את הקמנצ'ה, כלי שאני מחובר אליו מאוד, שגם הוא, בשונה מהכינור, מכיל צליל שהוא מעט חסר. החוסר הזה יוצר מרחב של געגוע. כל צליל שלו מתגעגע. זה חוסר שאין לו סוף, אי אפשר למלא אותו. המוזיקה שולחת אותך לאין־סוף, ושם אתה תמיד תהיה בדרך. אף פעם לא תגיע. ולכן זה כל כך קסום. אתה מתענג על זה שאף פעם לא תשיג. שתמיד יהיה עוד".
לגלות את האוצרות בטורקיה
אחרי התיכון התגייס הרוש לצבא, ולאחר מכן התחיל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. בתקופה ההיא חווה רגע מכונן מבחינתו. "הרבה שנים לא הגעתי לבתי כנסת, חוץ ממועדים מאוד מיוחדים, אבל ביקור אחד השפיע עליי מאוד. זה היה בערך לפני 15 שנה, בתחילת עדנת תחיית הפיוט, ולקחתי חלק בפרויקט שהיה אמור להחיות פיוטים. ידעתי שבכמה בתי כנסת בדימונה שרים את שירת הבקשות בלילות שבת בשלוש וחצי לפנות בוקר, אז החלטתי להגיע כדי להתחבר מחדש. הייתי אז עם שיער ארוך, לא בדיוק נראיתי דתי. מי שמנהיג שם את שירת הבקשות אומר שעד היום הוא לא מאמין שנכנסתי.
"ישבתי בצד, הם שרו פיוט של רבי ישראל נג'ארה בשם 'ידד שינת עיני'. הוא כותב שם משפטים מופלאים, דברים שאם לא היה כותב - אי אפשר היה לאומרם. הוא כותב שם על גילויי אהבה אדירים לקב"ה. ישבתי שם ופשוט התחלתי לבכות. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה איך הסתירו ממני כל השנים את השפה הזאת של האהבה לקב"ה. ידעתי שזה מה שתמיד חיפשתי ואף פעם לא מצאתי. שירת הבקשות נגמרה, הלכתי משם, ואחר כך במשך תקופה ארוכה חששתי לשוב לבית הכנסת בגלל עוצמת החוויה. ידעתי שאם אחזור לא אוכל לעזוב שוב והחיים שלי כבר לא ייראו אותו הדבר. נמשכתי בעבותות אהבה.
"היום זה ממש ברור לי שיש אנשים מסוימים שהצוהר שלהם לחיי תורה ומצוות הוא הניגונים. אנחנו חולי אהבה. אנחנו חווים את הצער של הפירוד מהקב"ה ברמות גבוהות, ובפיוטים שהפייטנים המופלאים כתבו יש הרבה רפואה לנשמות שלנו". חוויה עוצמתית נוספת שעזרה לו לחזור למקורות הייתה במהלך טיסה לטורקיה שעשה באמצע לימודי הפילוסופיה. "נסעתי לשם בעקבות המוזיקה, הלכתי ללא מעט מפגשים מוזיקליים ועפה לי שם הנשמה. זה גם מאוד הזכיר לי את בית הכנסת. כמו בסיפורים הטובים – אתה חוזר לראות את החן של האוצרות שמונחים לך בבית דווקא כשאתה רחוק. למדתי שם לנגן על כלים מיוחדים וקיבלתי המון. תקופה מסוימת אחרי שחזרתי לארץ פגשתי את מארק אליהו ולמדתי איתו קמנצ'ה. בזכות הלימוד איתו הבנתי שיש תורה הרבה יותר גדולה מפילוסופיה, והיא הניגון. כשלמדתי עם מארק היה לי ברור שאלה השפה והעולם שלי. עד אז למדתי וניגנתי המון, אבל זה היה עולם אחר. גרתי בדרום ונסעתי ארבע שעות לכל כיוון כדי ללמוד אצלו.
"בזכות הלימוד עם מארק למדתי שלכל מקאם יש מקום בלב ובנפש שהוא צריך לפתוח. במוזיקה המערבית יש מז'ור, שהוא צליל שמח, ומינור שהוא צליל עצוב. במוזיקה המזרחית יש שמונה סוגים שונים של מז'ור. זה דומה לכך שבשפה העברית אנחנו מברכים 'אשר ברא ששון ושמחה... גילה, רינה, דיצה' וכו', וכל מילה מסמלת סוג אחר של שמחה. המקאם הוא למעשה מקום, מקום שמאפשר לך להרגיש באופן מדויק איזה רגש אתה מרגיש עכשיו, ומתוכו לעבוד. אפשר להשתמש בדבר הזה להמון דברים, אבל כשאתה לוקח את זה לעבודת ה' זה חזק במיוחד. עבודת ה' שלך נהיית מלאה. מבחינתי המקאם הפך להיות כלי עזר שסייע לי להבין איך עובדים את ה' בכל מצב. איך מזמרים לקב"ה מכל מצב, איך עובדים את ה' בכל לבבך – בכל המצבים של הלב".
לבית הכנסת לא חזרת במשך כמה שנים, אז באיזה אופן הגילוי הרוחני השפיע עליך?
"הוא השפיע מאוד. היה לי ברור שאני רוצה לחזור, השאלה היא רק מתי. סיימתי את התואר באוניברסיטה, שם גם פגשתי את אשתי, דתייה מבית דתי. בתקופה ההיא כאמור לא הייתי דתי, אבל היא כנראה ראתה אצלי משהו שאני לא ראיתי. זמן קצר לפני החתונה חזרתי להניח תפילין. יום אחד הרגשתי שמתחשק לי להניח תפילין, ולא זכרתי איך. הייתי צריך ללכת לאבא שלי כדי שילמד אותי שוב".
אחרי החתונה גרו בני הזוג באשלים, ולאחר תקופה מסוימת טסו לירח דבש בהודו. בשלב מסוים בטיול התחברו עם בחור שהפעיל בית יהודי. "באחד הימים הוא פתאום אמר לנו: 'זה שיא העונה עכשיו, אנחנו מארחים כאן כמאתיים ישראלים ביום, אבל אני חייב לנסוע לארץ ומבקש שתיקחו את המקום ותפעילו אותו'. אמרתי לו שאני בקושי דתי, אבל הוא אמר שאין מי שייקח אחריות במקומנו. שלחתי שאלה ארוכה לרב שלי, הרב דוד תורג'מן, שהוא גם אבא של הזמר עקיבא, והוא ענה לי בקצרה: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. ובאמת לקחנו את זה. אירחנו מאות אנשים כל שבת, וזו הייתה זריקת התחזקות ואמונה".
"כל דור צריך פייטנים משלו"
לאחר שחזר מהודו החל הרוש ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. "הייתי הראשון בארץ שעשה תואר בקמנצ'ה. מאז יש עוד ארבעה או חמישה כאלה. אחרי התואר הוצאתי את האלבום שלי, 'שירי ידידות', שהכיל פיוטים משירת הבקשות. התחלתי לעבוד על אלבום אחר לפני כן, עם חומרים מקוריים שלי, אבל הבנתי שנכון לי להוציא קודם את שירי הבקשות. בסופו של דבר בזכותם חזרתי הביתה ורציתי להכיר להם טובה. המילה משורר, במובן עמוק, רוצה לומר שמשורר הוא אדם שגורם לאנשים אחרים לשיר. וזה מה שהמשוררים האלה עשו לי. האנשים האלה יצרו כדי שיהיה לנו חשק להתפלל, בנעימות, על גאולת הנפש שלנו ועל הגאולה הכללית.
"המחשבה הראשונית הייתה להקליט משהו מאוד פשוט, רק שירה וגיטרה, והאלבום היה אמור להיות מתנה לאשתי. שלמה אילן קינן, שאצלו הקלטתי את האלבום, הציע לי להוסיף עוד ועוד כלים וכך השירים נהיו עשירים יותר. היה לנו רצון עז שאנשים יכירו את השירים האלה. זמן קצר אחרי שהוא יצא לא הפסקתי לקבל תגובות מאנשים שהתרגשו מהשירים. כל שבוע קיבלתי הודעה מישיבה אחרת שהתחילה לשיר את השירים, ולאו דווקא ישיבות מזרחיות. הרבה אנשים זיהו את האוצרות הללו. אני מודה שזה הפתיע אותי. בהתחלה הדפסתי מעט עותקים, חשבתי שבעיקר נחלק לחברים, אבל אחרי חודש היינו צריכים להדפיס עוד".
הרוש עסק אז בכמה עניינים במקביל: לימודים, הופעות עם לא מעט אומנים וביניהם אהוד בנאי, ברי סחרוף ועוד, והופעות והקלטות עם 'ניגון ירושלמי', "המעבדה הכי גדולה ליצירה שבה זכיתי לקחתי חלק. זה היה הרכב מאוד מיוחד, עם מוזיקאים מדהימים, שהם בעיקר חברי נפש שאני לומד מהם המון. כל הופעה שלנו הייתה כמו התוועדות. שרנו המון פרקים מתהילים, בשלל לחנים מיוחדים. אני מניח שזה היה מאוד קרוב לשירת הלוויים".
לאחר העיסוק בשירים של אחרים, מה הביא אותך לפרסם חומרים מקוריים?
"האמת שזה ממש בער בי. הוצאתי ספר פיוטים שקראתי לו 'דיוואן יגל בן יעקב'. ניסיתי להחיות את עולם הפיוט לא רק כמסורת שהייתה בעבר אלא כמסורת שעדיין נכתבת. אני מאמין שכל דור צריך את הפייטנים שלו, שמדובבים את שפתותיו. ששרים את ההתמודדויות וההתלבטויות שלו. פרט לכך היה לי חשוב להביא את זה דווקא בתוך העולם המהיר והמבולגן שלנו. היום הכול רץ, אבל פיוט זה עולם אחר. קוראים אותו לאט. הפיוט מכריח אותך לעצור, הוא זורק אותך למקומות אחרים. את הפיוטים האלה הלחנתי במקאם הלילי העתיק נאווה, והוצאתי אותם כאלבום שנקרא 'שירים לחצות הליל' – פיוטים חדשים לביצוע בתיקון חצות. שירי כיסופים וגעגועים, שירי בכייה על הגלות, גלות הנפש וגלות הלב".
הפרויקט הבא היה אלבום של קינות יהודי מרוקו, שאותן שרו בתיקון חצות ובט' באב. "הקינות והבקשות הן שני צדדים של אותה מטבע. הבקשות הן הדרך להמתיק את העניין, להפוך את הקינה לרינה ואת הגלות להזמנה לבקשה על אהבה, על חמלה, שהקב"ה יאיר ויראה לנו פנים".
מוזיקה חסידית מאוקראינה בכלי נגינה מבבל
בנוסף ליצירה האישית, להרוש חשוב להעביר דברים שלמד – והוא עדיין לומד - לאחרים. "אחד הדברים שעשיתי בעניין זה הוא שזכינו לפתוח מחלקה למוזיקה מהמזרח בקונסרבטוריונים של דימונה וירוחם. עד לא מזמן, מי שהגיע ללמוד מוזיקה במקומות הללו יכול היה ללמוד רק מוזיקה מערבית, אירופאית. בשלב מסוים הבנתי שלא יכול להיות שאין למוזיקה המזרחית ולמסורת אבותינו מקום. כיום מגיעים אנשים מסגנונות חיים וגילים מאוד מגוונים, מעשר עד יותר משבעים, וסוף סוף יש להם אפשרות ללמוד לנגן על כלים כמו בגלמה, עוּד, נאי ועוד.
"לאחר שהתחלנו עם זה ראינו כי טוב, עלינו לשלב הבא ופתחנו תוכנית לתואר ראשון במוזיקת המזרח בשם 'כולנא'. זו אומנם תוכנית לתואר ראשון, אבל בפועל זה עובד יותר כמו בית מדרש. למשל אם לומדים על פיוט, אז עושים זאת בהקשר מאוד רחב, מביאים המון מדברי חז"ל וכו'. או שאם לומדים על תיקון חצות, אז לומדים מה הזוהר הקדוש והגמרא אומרים על הלילה. אני מאמין שמדובר בפרויקט עם בשורה מאוד גדולה".
ניכר כי עולם הפיוט בפרט ומוזיקת המזרח בכלל זוכים לעדנה.
"לשמחתי זה נכון מאוד. ברור לי שאנחנו לוקחים חלק במשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. אין בעל הנס מכיר בניסו. זה נראה לנו טבעי שאנחנו כותבים פיוטים בעברית ומנגנים אותם בכלים הללו, אבל זה בגדר נס. ממש תחיית המתים. ובעיניי היצירה הזאת היא ממש לא רק בידור, תרבות, שירים שנחמד לשמוע. אני חושב שמדובר במשהו שייכנס יותר ויותר להיות חלק חשוב מהחיים הדתיים, מהתפילה, מעבודת ה'. אנחנו צריכים להחזיר מנהגים שהיו קיימים בעם ישראל. גם בבית המקדש וגם בתקופות אחרות השתמשו המון במוזיקה לעבודת ה'. עלינו להחזיר את המוזיקה לשדה הטבעי שלה, שהיא עבודת אלוקים. הנביאים לא פעם היו מתנבאים בעזרת מוזיקה. זה היה עוזר להם לשמיעת דבר ה', לפתיחת הלב, ולכן כמובן גם ניגנו בבית המקדש. אני מקווה שההופעות שבהן מושרים השירים והפיוטים הללו ייהפכו להיות התכנסויות רוחניות. כשאנחנו מנגנים בקשות בזאפה, הוא כבר לא מועדון הופעות. הוא נהיה בית תפילה".
להרוש חשוב להוסיף עוד משהו בעניין הזה: "ההיסטוריה היהודית היא לא פעם היסטוריה של החמצות. למשל, האר"י שאל פעם את גוריו אם הם רוצים לעשות שבת בירושלים, הם ענו לו: 'כן, רק נלך להתארגן ונצא לדרך'. כשהם חזרו הוא אמר להם שאם הם היו באים איתו מיד הגאולה הייתה מגיעה, אבל עד שהם התארגנו חלפה השעה. או הסיפור הידוע על אדם הראשון שאכל מעץ הדעת שעה קלה לפני שבת וגורש מגן עדן. חז"ל מלמדים אותנו שאם הייתה נכנסת השבת לפני שהוא וחווה חטאו לא היינו מגורשים משם.
"כיום יש תחושה חזקה שהגאולה ניצבת בפתחנו והאתגר שלנו הוא לא להחמיץ את השעה. הרבה פעמים זה נמצא דווקא בפרטים הקטנים. כל אחד במקום שלו, איפה שהפעולות למען הגאולה תופסות אותו. זה בא לידי ביטוי גם ביצירה ובלימוד. ניתנו לדור הזה כוחות גדולים, ואני מתפלל שנדע להשתמש בהם ולהוביל אותם לעבר הגאולה.
"ובכלל, בדור הזה מתרחשים לנגד עינינו דברים שלא האמנו שנראה. החזרה של מסורות רבות כל כך של עמנו אחרי אלפיים שנה של ריחוק מזמינה אתגרים, אבל גם מאפשרת הזדמנויות חדשות ואורות חדשים. מדברים לא מעט על השברים של החברה הישראלית, אבל מפרספקטיבה של מוזיקאי אני יכול לומר שאנחנו רואים זרמים תת־קרקעיים אחרים לגמרי. כמוזיקאי אתה יכול לזהות למשל שהחשדנות התחלפה בסקרנות. אנחנו רוצים להכיר זה את זה. לכן אנחנו יכולים לנגן יחד בלב שלם מוזיקה של חסידים מאוקראינה בכלים שהגיעו מבבל, מרוקו ופרס. בשונה מהדורות קודמים אנחנו מסוגלים להתענג על פיוט, על ניגון ועל חזנות במידה שווה - ולראות את היופי שבכל אחת מן המסורות. סצנה כמו שהתרחשה בי"ט כסלו האחרון, שבו זכיתי לנגן בקמנצ'ה ונאי ניגוני חב"ד יחד עם נאור כרמי וההרכב המופלא, שהם כלים מזרחיים, מעידה על שינויי עומק שעוברים עלינו. וזה שזה נראה ונשמע לנו טבעי – זה השינוי הגדול.
"בנוסף לכך, הדבר כמובן משליך גם על לימוד התורה שלנו. למשל, יש לי בבית ספר של רבי יעקב אבוחצירא, וכמובן גם את ספר התניא. אני לומד הרבה את שניהם. בכל פעם כשאני לומד משהו דומה שמופיע בספרים שלהם אני מסמן לעצמי, וזה קורה לא מעט. יש בדור הזה חזרה לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, חזרה שמקבצת בתוכה את כל היופי של עם ישראל לדורותיו. בלימוד התורה, בעבודת ה', בתיקון המידות, בניגון, בשירה ועוד. החיבור שנוצר בארץ ישראל מביא עושר כל כך גדול. הדבר הזה שמתרחש לנגד עינינו יכול להיות כור אטומי של בשורה. בסוף זה בידיים שלנו".