הקורונה טרפה את הקלפים מבחינות רבות, אבל אחת המשמעותיות שבהן היא שיבוש סדר העדיפויות הלאומי שלנו. אירועים מרכזיים נדחקים לשוליים וכמעט נשכחים לחלוטין. אני מדבר כמובן על חגיגות העשור לאנדרדוס, שבימים כתיקונם היו פותחות את כל מהדורות החדשות ומצוינות בהפנינג ספקטקולרי סטייל פעמוני היובל.
רצה הגורל ובגלל אותה קורונה, ורק בגללה, האירוע חלף כמעט מבלי משים. אבל שפר גורלכם והכותב מנוי על חברי ההרכב, ואם הוא לא יפרוק איפשהו את מה שיש לו להגיד אז חזקה עליו שילקה באי שפיות זמנית ויסתובב בתחנה המרכזית בירושלים תוך שהוא צועק על עוברים ושבים פרטי טריוויה לא פיקנטיים כמו "ידעתם שאשר בן אבו נועל מידה 43 בנעליים???"
אז לרגל אבן הדרך האנדרדוסית, החלטתי בטורי זה לשתף אתכם במשפטים נבחרים או בשאלות נבחרות שאני שומע מחלקכם ברחוב כבר עשור, ולהתייחס אליהם אחת ולתמיד.
קדימה.
"אתה עובד בעוד משהו, נכון?"
שאלה נפוצה זו, יותר משהיא מביעה דאגה כנה למצבי הכלכלי היא מטילה ספק עצום בכך שמישהו יהיה מוכן לשלם על בדיחות רבנו תם. וזה בסדר, גם אני לא האמנתי. אבל מה שהתחיל כפורקן יצירתי הכרחי הפך לא עלינו לקריירה. מסתבר שגם יהודים סרוגים רוצים לצחוק ולא בחינם. גם אני הופתעתי. בהתחלה עוד נלחמתי בזה, אבל באיזשהו שלב צריך לדעת לקרוא את הסימנים בשטח. ואם רואים ברכה, אפילו בשטויות, לא מפנים אליה את הגב. בטח כשהאלטרנטיבה היא קיוביקל בבנק.
"חולה עליך מר פודלמן!"
תגידו מה יהיה עם זה חבר'ה? אני לא נדב. העובדה ששני גברים הם רזים ואשכנזים עדיין לא עושה אותם זהים. הגדילה לעשות אישה שבאה להופעת סטנדאפ שלי וניגשה לנדב שישב גם הוא בקהל ועדכנה אותו שהוא אמור להיות על הבמה. ולא, זו לא טעות חמודה. מדובר בגזענות לכל דבר. הרי אם היינו שנינו אתיופים האדמה הייתה רועדת. אבל כנראה שלגברים אשכנזים פריבילגים שמעולם לא נתקלו במכשול חברתי או כלכלי אפשר לעולל הכול. בדיוק למטרה זו הקמתי את ארגון 'כשלג ילבינו' לטיפול בגזענות נגד בני השבט הלבנבן בישראל. אין צורך בתרומות, כולנו טחונים.
"אבל למה כל כך נישתי?"
"נישתי" עשתה דרכה מהר מאוד לראש רשימת המילים השנואות עליי. בכל פעם שדתי מצייץ או מעלה פוסט מבודח שמשלב לא עלינו רקע תורני, יימצא המתנדב שיטרח לעדכן שמדובר בציוץ "נישתי". הקונוטציה בדרך כלל מתנצלת. ואני שואל, מה יש? למה צריך למהר להנגיש הכול? אפשר ליהנות קצת בתוך העולם שלנו בלי לנסות לקרוץ החוצה. לא שצריך להתעקש להיות לא מובנים בכוח. אבל אם יש לכם ייחודיות אל תמהרו לוותר עליה, זה מה שעושה אתכם מעניינים.
"בן דוד שלי למד עם אשר בן אבו בחוג ג'ודו".
אחלה.
"אולי בעצם זה היה קראטה. אני אבדוק".
אחלה.
"אולי בעצם זה היה אשר בן לולו".
אחלה.
"כן. למד קראטה עם אשר בן לולו".
אח-לה.
"אבל מה המסר?"
שאלה שכנראה לא ניגמל ממנה אף פעם. היא מגיעה ממקום טוב, מתוך רצון למצוא משמעות עמוקה בכל דבר. אבל זו הסיבה שלעניות דעתי הענייה חשוב שתימצא עשייה קלת דעת בסביבה. כי לפחות כמגזר, עד כמה שאנחנו עדיין מקשה אחת אנחנו לוקחים את עצמנו מאוד ברצינות. תחושת שליחות ואפס מוכנות לקבל פשרה הן מתכון לחיים מייסרים משהו. אז חשוב לזכור שאנחנו לא מושלמים וגם לא נהיה, ולדעת לצחוק על עצמנו מדי פעם יעשה לנו רק טוב.
שלא לדבר על כך שזה בסדר גם בשביל אדם רציני לרצות לברוח לכמה דקות מטרדות היום. ומקובלנו שכשצוחקים אי אפשר בו זמנית גם לדאוג מהדפיקה בשאסי של הפיאט.
"אחי, גדלתי עליכם"
מחמאה מדהימה עד שאתה חושב קצת על מה שזה אומר. מזכיר לי את ההוא ששאל אם אני צובע את השיער בסרטונים. לא נשמה, אלה סרטונים מלפני עשור. סחבק מתבגר.
"בטח כל היום את צוחקת"
משפט שמופנה בדרך כלל לאשתי שמהנהנת נמרצות. אחרי זה אנחנו הולכים הביתה ומדברים על הפיזורים של מחר, מתי נספיק לעשות קניות ומי ילך לאסיפת ההורים של הילד. ק-ו-ר-ע.
"היה לנו רעיון פגז שאתם חייבים לעשות - סמי הגבאי"
אם היה לי שקל על כל פעם שהציעו לי את הרעיון לעשות סמי הגבאי אז הייתי יודע מה לענות על השאלה "תגיד, יש בזה כסף?" שתכף נדון בה. אחלה רעיון, ואם יש בית סרוג עם ילדים שטרם חשב עליו, אז שילכו לבדוק את המזוזות.
"תגיד, יש בזה כסף?"
תגיד, יש בזה טקט?
"אתה לא מודאג ממה יהיה בעוד עשר שנים?"
שאלה הוגנת, לרוב מגיעה מכיוון החמות. שלי או של אשתי, לא נחשוף כאן. באמת אני לא יודע מה יהיה בעוד עשר שנים, והקורונה לימדה אותנו שיעור או שניים על המהירות שבה מקצועות נכחדים. אבל אני מאמין שכשאתה נמצא במקום שבו אתה מרגיש שאתה עושה משהו חשוב שלא הרבה עושים, ואתה עושה אותו די טוב, אין לך אלא להסתער קדימה ולהאמין שאתה על המסלול הנכון. מלמעלה כבר יסדרו מה שצריך. ואם זה נשמע כמו מסר, אז מה אני אגיד, התפלק לי.
"שכוייח"
הכי כיף בעולם.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com