כיפה סרוגה לא מאמינה בזאבים. נראה לה שאלו סתם סיפורי סבתא, דמיונות של רואי שחורות ולובשי שחורים. היא מהלכת ביער ורואה בעיקר פרחים. אומנם פה ושם היא רואה יצורים שנראים כמו זאב, מדברים כמו זאב ומתנהגים כמו זאב, אבל היא יודעת שבעצם הם כבשה בעור זאב, שה תם ואובד שמחכה רק לה, שתאיר לו את הדרך. כיפה סרוגה לא מאמינה בזאבים, כי לדעתה אין רוע בעולם כלל, רק אי הבנות וטעויות. לכן היא גם שונאת מחנאות ולקיחת צד. כל "הלנו או לצרינו" הזה, הבינאריות הזאת, כאילו יש שחור ולבן, אמת ושקר. היא רואה רק לבן, מקסימום קצת אפור, יודעת שלכל אחד יש את האמת שלו, ומשוכנעת בכוונותיהם הטובות של הניצבים מולה. היא אינה מזהה רשע, לא חשה בזדון, ובטוחה לגמרי שהיא קוראת נכון את המציאות.
כיפה סרוגה לא שונאת אף אחד אף פעם, כי שנאת חינם החריבה את הבית השני. היא מכירה עוד תקופות בהיסטוריה היהודית וגם למדה קצת תורה, אבל יש שם כל מיני קטעים שקשה לה איתם – פסילה גורפת של תרבויות הסביבה עד כדי עידוד ונדליזם במקדשיהן ומזבחותיהן ומלחמות עקובות מדם בעוברי עבירה, מעובדי העגל דרך נביאי הבעל ועד למתייוונים. היא חושבת שאולי לא נכון להבין את הדברים האלה כפשוטם. נחרצות יהודית מבהילה אותה והיא לא יכולה לשאת קיצוניות, כלומר קיצוניות דתית יהודית. זה מזכיר לה אסמים עולים באש ובריונים וחורבן וגלות. היא דוגלת רק באהבה ודנה לכף זכות כל הזמן.
כיפה סרוגה סולדת מהרמת קול, מביטויים חריפים כמו "שקרן" או "נוכל". זה כל כך צורם ובוטה, כל כך המוני ומכוער. וזה גם לא נכון, כי כולם שוחרי הטוב המשותף כל הזמן, אז למה סתם ללכלך? יוצא לה לשמוע ביטויים גסים ועולבים שמטיחים בה ובשכמותה אנשים שהיא מעריכה, אבל היא חושבת שזה נובע מאי הבנה או מחוסר היכרות. היא מצפה שיחזרו בהם ויתנצלו, אבל לא מתרגשת. היא יודעת שהם לא באמת מתכוונים לזה.
היא חושבת בצניעות שהיא נשמה כלל־ישראלית, רואה רק את הטוב. אומנם יש כמה מגזרים שממש קשה לה איתם - היא די סולדת מחרדים, מכהניסטים ומביביסטים, אבל זה לא פוגע בכלל־ישראליות שלה, כי חרדים, כהניסטים וביביסטים הם מתבדלים שאינם יודעים ממלכתיות מהי ורחוקים ממתינות וממהוגנות. הם לא שייכים לזרם הישראלי המרכזי של תומכי מרצ, העבודה ויש עתיד, שלא לדבר על כחול לבן.
כיפה סרוגה חושבת שהכיפה לא צריכה להפריע לה לשלב זרועות עם הזרם הזה, שלאישורו היא כל כך כמהה. הציבור הזה, הנאור, שאליו היא נושאת את עיניה, רואה ביהדות פולקלור במקרה הטוב ופרימיטיביות חשוכה ומסוכנת לדמוקרטיה במקרה הרווח. לכן היא משתדלת שהכיפה שלה לא תהיה גדולה מדי, כדי שיהיה ברור שהיא לא מכסה לה את העיניים או משפיעה לה על המוח.
כיפה סרוגה מאבדת את מיטב בניה. הם זולגים ממנה בהמוניהם, עוזבים תורה ומורשת, והיא ממש לא מבינה למה זה קורה לה. היא כל כך משקיעה בהם, כל כך גאה בהם, למה כשהם עומדים על דעתם הם קמים ועוזבים? היא לא מבינה שהם בסך הכול מיישמים את מה שתמיד לימדה אותם – שאין כל רע בחילוניות, שלא צריך לקחת את התורה יותר מדי ברצינות, ושבעולם שבו אין אמת עדיף להתחבר למי שקובע, למי שנותן את הטון.
מה יגרום לכיפה סרוגה להתעורר, להתנער מחלומה ולהתמודד עם המציאות? בעינינו ראינו שגם אם יחריבו את מפעל חייה, יפקירו אותה, יפלו אותה לרעה ויבוזו לה - היא לא תתעורר. האם כמו כיפה אדומה, היא תבין שטעתה רק כשתמצא את עצמה בין מלתעות הזאב?