החלטתה המסתמנת של איילת שקד (שדווחה בשבוע שעבר בין היתר בעיתון זה בטורו של יוני רוטנברג) לתמוך ברות רונן וחאלד כאכוב, שני המועמדים האולטרא-אקטיביסטיים של אסתר חיות לבית המשפט העליון, בתמורה לשני מועמדים כאילו-שמרנים שגם אותם תקבע ותסנן אסתר חיות בעצמה, בצלמה ובדמותה, מהווה נסיגה עמוקה במיוחד במאבק הימין על המשילות בכלל ועל דמותו של בית המשפט העליון בפרט.
כדי להבין את משמעות הנכונות של שקד לתת לאסתר חיות זכות וטו על המינויים השמרניים בעוד חיות ממנה את מי שהיא רוצה כאוות נפשה, צריך לחזור מעט בזמן. בשישים שנותיה הראשונות של המדינה, ובמיוחד בתקופת כהונתו של אהרן ברק, שלטה הגמוניית משפטנים צרה על כל המינויים הבכירים במערכת המשפט. הם מינו שופטים, יועמ"שים ופרקליטים לפי מידת קרבתם לצלחת, לפי עדה נכונה, דעה נכונה ואג'נדה נכונה.
אומנם על פניו היה שריון לשני כיסאות שהפכו לשלושה, שנועדו לגוון את ההרכב המונוליטי של העליון: כיסא דתי, כיסא מזרחי ומאוחר יותר גם כיסא ערבי. עם זאת, הכוונה מעולם לא הייתה להעמיד חלילה נציגות אותנטית למגזרים הללו, אלא לבחור מביניהם נציג שהיה ידוע שהוא מקבל עליו את עול מלכות ההגמוניה. בפרט הכיסא הדתי יועד לשופט חובש כיפה שהגוורדייה הוותיקה חפצה ביקרו, כלומר לדתי מחמד שלא יתריס ולא יאתגר.
בספר הראיונות של זאב סגל ואריאל בנדור עם אהרן ברק, 'עושה הכובעים', מתאר ברק את השיטה המתנשאת והכוחנית הזאת בלי שמץ של בושה. לשאלתו של זאב סגל האם הוא הצליח בכהונתו לבנות "בית משפט עליון ראוי", עונה ברק שכן "בהתחשב באילוצים", וכשהוא נשאל למהות האילוצים הוא עונה בלי למצמץ כי בבית המשפט יש מסורת של שופט דתי וכי "אליקים רובינשטיין הוא השופט הדתי הטוב ביותר שאפשר היה להביא..."
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. ברק מצהיר בספר מפורשות שאליקים רובינשטיין, מקורבו הנאמן, האיש שמגן שוב ושוב על בית המשפט העליון (רק בשבוע שעבר טען רובינשטיין, בפעם המי יודע כמה, שהציבור הדתי עבר "שטיפת מוח" נגד מערכת המשפט), לא ראוי בכלל להיות שופט בעליון, והוא מונה בכל זאת כי הוא הצפרדע הכי פחות בלתי נסבלת מבחינת נשיא העליון המיתולוגי. אגב, גם על השופט הערבי סלים ג'ובראן אומר אהרן ברק אותו דבר בהמשך הספר.
במשך שנות דור ועוד דור הסכימו הגורמים המסורתיים והשמרניים לווטו הלא רשמי שהיה לנשיא העליון על מועמדיהם, וצירפו את אצבעותיהם בלי שום מחאה להרכבי המינויים שהוכתבו להם. רק בשנות האלפיים הונף אט אט נס המרד, ונבחרי הציבור השמרן החלו לתבוע את שלהם: בתחילה דרש שר המשפטים מאיר שטרית את מינויו של אדמונד לוי, שופט שעלה מעיראק וכיהן כסגן ראש עיר מטעם הליכוד, לבית המשפט עליון. אהרן ברק, שהיה להוט עד כלות לקדם את איילה פרוקצ'יה, שופטת שמאל קיצונית שבתו של ברק עצמו התמחתה אצלה בעבר, נאלץ להיכנע לתכתיב. כמה שנים אחר כך נשברה מסורת ארוכה כשלראשונה נבחר שופט לבית המשפט העליון לא פה אחד. היה זה כשהרב בני אלון הצביע נגד סבב מינויי שופטים לעליון במחאה על כך שאהרן ברק בעצמו קבע לבדו את זהות כל הארבעה.
בתקופת נתניהו השנייה נפרץ הסכר כליל: השופט נעם סולברג נבחר לעליון בכהונת השר נאמן כשר משפטים על אפה ועל חמתה של דורית ביניש, שניהלה נגד המינוי קרב שוחות עיקש ורווי תדרוכים מכפישים במשך שנתיים וחצי, אך נאלצה להסכים בחירוק שיניים לשופט מתנחל לאחר שלא הצליחה לגבש רוב למועמדיה בלי לכלול את סולברג בדיל. מאוחר יותר הצליחה איילת שקד בשקט ובנחישות מרשימים להביא למינויים שעד עשור לפני כן היו נראים כמו מדע בדיוני, דוגמת אלכס שטיין ודוד מינץ, שמאתגרים שוב ושוב את החשיבה המונוליטית בעליון.
אבל איילת שקד של חצי השנה האחרונה היא ממש לא אותה לוחמת רבת תושייה משכבר. כעת, לאחר שבנט משך אותה לממשלת שמאל, גדעון סער גורר אותה בקלילות להיות מרצון אסקופה נדרסת של ההגמוניה המשפטית השלטת. עד כמה מוכנה איילת שקד להשיל מעליה את ערכיה, אמונותיה והישגיה? עד השבת זכות הווטו על המינויים השמרניים לנשיא העליון. עד ויתור וביטול כל הישגי הימין במאבק על המשילות בעשרים השנים האחרונות.
מכל הפרות הבטחות הבחירות של שקד (ואי אפשר לפורטן כי רבות הן), הכתרת הרכב אקטיביסטי לעליון לעוד שנים רבות היא הגרועה מכולן. לא מאוחר להתעשת.