עיניים לכותל

תפילה ומלחמה

בכלל התיישבתי לכתוב מחשבות על המשפט העברי, הרי פרשת משפטים השבוע ומה יותר מתאים. אבל רגע לפני שהתחלתי, קיבלתי לנייד הודעה בזו הלשון: "אז מה לנו ולכותל? אנחנו מגיעות לשם אולי פעם או פעמיים בחיים. המאבק על הכותל הוא סימבולי. כדי שנוכל לפרק את המונופול של הרבנים, לקדם תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים ועוד. זו הזדמנות נדירה, ועם הממשלה הזו זה אפשרי. צפו בסרטון".

תחילה חשבתי שאולי זו טעות בכתובת, פנייה לאישה, בלשון נקבה. אחר כך הבנתי שאין כאן טעות, מדברים איתי במיכאלית, כחלק מהנחלת שפה חדשה ודרך חשיבה. את הסרטון, התברר לי, קיבלתי מהתנועה הרפורמית בישראל, ואם חשבתי עד היום שהמאבק שלהם למען רחבה שוויונית לתפילה בכותל נובע מרצונם להתפלל לה' בדרכם שלהם, הרי שהם עצמם מבהירים אחרת: "מה לנו ולכותל?", שאלה רפורמית. תשובה: "המאבק על הכותל סימבולי, כדי שנוכל לפרק את המונופול של הרבנים". במילים אחרות: מה לנו ולכותל? כלום. אבל נגייס את הכלום הזה כדי לשנות את זהותה היהודית של המדינה. המשפט הזה כואב לי על שני חלקיו. כואב לי על חלקו הראשון, כי איך יכול להיות שיש יהודים שאין להם כלום עם הכותל המערבי. כואב לי על החלק השני, כי אני חפץ במדינה יהודית ולא מוכן להישאר עם ה"דמוקרטית" בלי ה"יהודית", וחבל לי כי ברור שמאבק מהסוג הזה יעכב תהליכים חשובים שמתרחשים בתוך הרבנות פנימה.

יש דברים טובים רבים במוסד הרבנות, ואולי לא מספיק עוסקים בהם, ויש גם עניינים שטעונים שיפור, הן במערך הכשרות הן במערך בתי הדין, ואולי יותר מכול בקשר בין הרבנים לכלל הציבור בישראל. הרי הרבנים הם לא של הדתיים, הם של כולם, וצריך לעשות כמה דברים כדי שכולם ירגישו את הקשר הזה. האינטרס לתקן הוא בראש ובראשונה של מי שחפץ במדינה יהודית כדת משה וישראל. אלא מה? דרכן של מערכות מותקפות להתגונן, להילחם על נפשן ולשמור על הקיים, גם על הרע שבו. כשמצד אחד יש מלחמה טוטאלית נגד "המונופול הרבני", מן הצד שני תהיה מלחמת קודש שתתנגד לכל שינוי, גם שינוי שנצרך לדברי הכול. אולי זה בלתי נמנע עכשיו כי במלחמה כמו במלחמה, אבל הלוואי שבשוך הסערה ימשיכו רבנים יראי שמיים וצדיקים להוביל תהליכים של תיקון, הכול על פי התורה וההלכה. זה יעשה טוב לכולנו.

בינתיים ההודעה מהתנועה הרפורמית שכנעה אותי בדבר אחד: אכתוב על הכותל.

להתרגש יום יום

זיכה אותי הקב"ה ללמוד שלוש עשרה שנים מחיי בעיר העתיקה בירושלים. אני זוכר את היום הראשון שבו עשיתי את דרכי לישיבת עטרת כהנים. כמו כולם עמדתי בתור לבידוק הביטחוני לבאים מכיוון שער האשפות. במוצהר שני תורים נפרדים, לגברים ולנשים, למעשה תורים מעורבים. מלפניי שחקני נבחרת קרואטיה בכדורגל באים לטמון בכותל פתק שיסייע להם לטמון את נבחרת ישראל עמוק יותר בבוץ, מאחוריי תיירת דוברת אנגלית, ובתוכי התרגשות. זו לא הפעם הראשונה שלי בכותל, הייתי כאן הרבה יותר מפעם או פעמיים בחיים. זה תמיד מיוחד, אבל הפעם זו הייתה התרגשות מסוג אחר – אני צפוי מעתה ללמוד תורה יום יום אל מול מקום קודש הקודשים. נפלה בחלקי זכות של מעטים. פתאום הכותל הוא לא רק בית תפילה, הוא גם בית מדרש, הוא בית. נרעדתי.

אחרי שעברתי את הבידוק צעדתי כמה צעדים והתבוננתי במקום שממנו לא זזה שכינה מעולם והרגשתי שאנחנו כורתים עכשיו ברית מחודשת. לא רק ביקור אחת לכמה חודשים אלא ברית חיים. התקדמתי עוד כמה צעדים ושמעתי את התיירת מאחוריי אומרת, אחוזת תזזית: "I don’t believe it. I can see it, that’s it, that’s it!!!".

היא סיימה את משפט ההתלהבות ממראה עיניה וקרסה אל הרצפה, כך ממש – התעלפה. בן רגע נאספו סביבה אנשים רבים להושיט עזרה. קצת מים, קצת מנוחה, והתיירת הנרגשת שבה לאיתנה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: תראה אותך, אתה בא ללמוד כאן תורה ותיירת מחו"ל, מי יודע אם היא בכלל יהודייה, לוקחת את הכותל ללב עמוק ממך. אני זוכר שהתגוננתי: זה בדיוק העניין, היא תיירת. זו הפעם הראשונה שלה, לא פלא. אני הייתי כאן כבר הרבה פעמים. אני זוכר שנבהלתי. אני הולך להיות כאן יום יום. אותו מראה, אותן אבנים, בפעם הראשונה מתעלפים, בפעם השנייה נרעדים, בשלישית מחייכים. ומה הלאה? עוד אפַתח לב אדיש לאבנים־עם־לב־אדם.

בהתחלה ניסיתי לשמר התחדשות מלאכותית. הגעתי לישיבה בדרכים חלופיות, משער שכם, משער יפו ומהשוק, ואל הכותל הייתי נכנס רק בראשי חודשים. רק לא להתרגל. אחר כך חשבתי לעצמי שאני כמו בעל שמגיע הביתה אחת לחודש כדי לא להתרגל לאשתו. מה זה אומר על הזוגיות שלנו?

למדתי לומר לעצמי כך: עד שייבנה המקדש המראה הזה לא ישתנה. האבנים, הפתקים, ספרי הקודש, היונים. אבל המקום הזה רוחש סוד, וככל שאלמד את הסוד כך יתחדש המקום בעיניי. כפי השינוי שיתרחש בי כך ישתנה המקום בעיניי. אינו דומה הכותל של ילד בגן לכותל של נער בר מצווה, והכותל שלו אינו דומה לכותל של חתן בחתונתו. הכותל אינו משתנה אבל האדם רואה אותו אחרת לגמרי. ככל שאשתנה – הכותל ישתנה יחד איתי. ככל שאלמד את סודותיה של ירושלים היא תתגלה לי אחרת, חדשה בכל יום. כך בזוגיות וכך בירושלים. ככל שתתחדש ותעמיק – היא תשתנה איתך.

דברים שלא רואים מכאן

פרדוקס: יהודים בכל העולם מתפללים ופניהם לירושלים, ולא סתם לירושלים אלא למקום קודש הקודשים. מהו המקום היחיד שבו לא מתפללים לכיוון קודש הקודשים? רחבת הכותל. כמעט כולם מתפללים כשפניהם אל הכותל, כלומר מזרחה, בעוד קודש הקודשים נמצא צפונית להם. דווקא במקום הכי קרוב מתבלבלים.

זו תופעה מוכרת. רבי נחמן כתב עליה משל נפלא, משל הלב והמעיין. בצד אחד של העולם נמצא מעיין (אבן השתייה?) ובצד השני של העולם נמצא לב (ליבו של כל יהודי?). הלב משתוקק אל המעיין, מספר רבי נחמן, הוא יודע שכל חייו תלויים במעיין הזה. אם כך, מדוע אינו הולך אל המעיין? (מדוע היהודי הצדיק בוחר להישאר בגלות? מדוע המרגלים הצדיקים העדיפו את קרבת ה' במדבר?) מפני שממקום מושבו על ההר רואה הלב את המעיין בקלות, ואם ייצא לדרך ייאלץ לרדת לגאיות נמוכים שמהם לא יוכל לראות את הלב, ואם לא יראה אותו – מנין לו חיים.

כל אידיאל מרגש מרחוק, אבל כשמתחילים לממש אותו מתלכלכים בבוץ. לא תמיד מצליחים לשאת עיניים למרחוק. צריך להיזהר מזה – לא להפסיק לראות את המעיין, לא להישאר באמצע הדרך. ומהמקום הכי קרוב הכי קשה לראות, לכן הכותל הוא המקום שבו צריך זהירות יתרה לא להפסיק לחתור אל המעיין. זה לא קשור לשאלה ההלכתית אם לעלות להר הבית או לא, זו שאלה של תודעה. לא להירדם ברחבה.

ביום שהתנפצה ילדותי

לפני כמה שנים, בשל פציעה בברך, קיבלתי אישור מיוחד לחנות ברחבת הכותל המערבי. בשביל לחנות ברחבת הכותל צריך נס, אבל בשביל לצאת משם, כך גיליתי, צריך ניסי ניסים. יש יותר בעלי אישורים ממקומות חניה, והרי לא תצפור ברחבת הכותל המערבי – פשוט תמתין. באחת הפעמים נחסמתי על ידי טרנזיט. אחרי עשרים דקות הגיעו שני גברים עם שקיות ענקיות על כתפיהם. מבט אחד הספיק לי כדי לגלות את הסוד. יצאתי אליהם ושאלתי: "מה זה, למה אתם לוקחים את הפתקים מהכותל?". "עושים מקום לחדשים", אמרו לי. "אבל זה אישי, אלה התפילות הכי אישיות", התמרדתי. "אין מה לעשות", אמרו ונסעו, וברגע אחד התנפצה לי הילדות.

לתגובות:liorangelman@gmail.com