נשיא ארה"ב ג'ו ביידן
נשיא ארה"ב ג'ו ביידןOfficial White House Photo by Adam Schultz

ג'ו ביידן, שכבש את הפסגה אחרי שנים רבות בפוליטיקה האמריקנית ונחשב לתקווה גדולה אחרי ארבע שנות שלטונו של דונלד טראמפ, מסיים את שנתו הראשונה בתפקיד כשאולי הדבר הטוב ביותר שקרה לו במהלך השנה הזאת הוא העובדה שהיא הגיעה לסיומה.

נשיא ארצות הברית חיכה לכניסה לבית הלבן שנים רבות. הוא זכה למספר שיא של קולות ויצר ציפיות גבוהות שגרמו לו להיקלע לקלישאה המוכרת שכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. שנתו הראשונה התאפיינה ביותר כישלונות מהצלחות, לפחות ברמה התדמיתית, ובצלילה שנמשכת גם בימים אלה בדעת הקהל האוהדת, שכפי שהייתה גבוהה בתחילת הדרך כך היא יורדת לשפל נמוך יותר ככל שהזמן עובר.

חוסר שביעות הרצון מקיף את כל תחומי החיים: הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן שמרבית האזרחים תופסים כחולשה גדולה, ההתמודדות עם נגיף הקורונה שבגל האומיקרון גרמה לאובדן האמון של הציבור. אפילו באגף הכלכלי, למרות כמה הישגים חיוביים, האינפלציה הגואה הצליחה למחוק את העלייה ברמת המשכורות האמריקניות. יש לו גם נסיבות מקלות למצב הזה: סנאט שבו אין לו רוב מובהק, קונגרס עם רוב דחוק ובעיקר שורה של מחוקקים, בעיקר רדיקלים מהצד השמאלי, שמנסים לגרור אותו לכיוון שלהם ובמהלכיהם מסכלים מהלכים שהנשיא עצמו תכנן או היה מעוניין בהם.

מתחיל ברגל ימין

פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית מאוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, חושב שאפשר לחלק את שנתו הראשונה של ביידן בתפקיד לשני חלקים. "חצי השנה הראשונה הייתה טובה יותר מהשנייה. הוא נכנס לבית הלבן במצב לא פשוט, כאשר הנשיא הקודם מערער על עצם הלגיטימיות של הבחירה שלו. השלטון לא עבר בצורה מסודרת וטראמפ לא נכח בטקס ההשבעה, דברים שלא היו בעבר".

"ביידן גם ירש משברים לא פשוטים בתחום הכלכלי שקשור קשר הדוק לקורונה. בחודשים הראשונים היה נראה שהוא עובד טוב ופועל הפוך מטראמפ. הוא דרש לעטות מסכות, קידם מבצע חיסונים, הגביל התקהלויות. מה שהפריע לו הוא שבסופו של דבר נראה שהוא נכשל בהתמודדות עם משבר הקורונה ועם הגעת זן האומיקרון, שהוביל להדבקות מסיביות ובעקבותיהן לאשפוזים ולמקרי מוות רבים, מה שיצר את הרושם שהוא מאבד שליטה על המגפה", מוסיף גלבוע.

לצד האומיקרון, גם מהלכיו בכלכלה האמריקנית – אחד הנושאים החשובים ביותר לציבור – לא ממש התקדמו.

"בתחום הכלכלי אומנם היו כמה הישגים, למשל הקטנת האבטלה לרמה נמוכה מאוד, אך מצד שני האינפלציה הגיעה לשבעה אחוזים, נתון שלא נרשם כמותו כבר 40 שנה, וכל העליות בשכר במשק האמריקני בעצם נבלעו באינפלציה. גם הגירעון האמריקני עלה משמעותית בתקופתו. הכלכלה נראתה צולעת בחצי השני של השנה".

ברמה הפוליטית־אמריקנית, עד כמה השנה הראשונה הייתה קשה בשבילו?

"נראה שהמצב מקרטע, כי לכאורה יש לו רוב בקונגרס, אבל זה רוב קטן מאוד שלא מתיישר לכל בקשה של הנשיא בעוד הצד השני פועל בצורה יעילה יותר. ביידן לא מתקשה בקונגרס רק מול הרפובליקנים שהלכו נגדו, אלא גם מול קבוצת אופוזיציה במפלגה שלו – הקבוצה שקוראת לעצמה פרוגרסיבית שלוחצת עליו כל הזמן. יש עוד נציג או שניים במפלגה הדמוקרטית שעושים לו בעיות".

"לצד זאת יש את הבעיות ביחסי החוץ. היציאה מאפגניסטן לא הייתה נראית כמו יציאה מסודרת אלא כמו בריחה, וכך היא גם נתפסה בעולם. האמריקנים תמכו בהוצאת הכוחות משם, אבל הציבור האמריקני לא אוהב השפלה וכך זה הוצג. ארצות הברית יצאה ב־2001 נגד הטאליבן כדי למגר אותו, והנה אחרי 20 שנים הוא חוזר להשתלט באותה צורה על המדינה, והאזרח האמריקני שואל את עצמו: 'מה עשינו שם? על מה שילמנו בכסף ובחיי אדם?'. המצב הזה מביא לשיעור תמיכה ציבורית נמוך מאוד. ביידן התחיל עם בין 55 ל־57 אחוזי תמיכה, ועכשיו הוא נמצא בסביבות 40 אחוזי תמיכה, הירידה התלולה ביותר בהיסטוריה המודרנית בשנת כהונה ראשונה של נשיא. כשבוחנים לעומק את דעת הציבור עליו בנושאים ספציפיים כמו ניהול משבר הקורונה, ניהול הכלכלה או ניהול ההגירה התוצאות אפילו קשות עוד יותר".

הגיל עושה את שלו

פרופ' גלבוע מצביע על בעיה נוספת שלא הייתה בשום שלב מוקש לקודמו בתפקיד דונלד טראמפ. "ביידן לא מרבה להופיע בתקשורת. יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא החשש של יועציו שהוא יפלוט משהו לא מוצלח, דבר שהוא ידוע בו והתרחש בעניין של משבר רוסיה ואוקראינה. הדבר השני הוא הגיל שלו. הוא בן 79, אומנם עם ותק גדול מאוד בפוליטיקה האמריקנית וניסיון רב בתפקידים חשובים, אבל עולות כל הזמן טענות שבהופעות פומביות הוא נראה עייף והיועצים חוששים שבמהלך הריאיון הוא ישכח שמות או עובדות והדבר עלול להציג אותו באור בעייתי מאוד. יש על זה, אגב, ביקורת גדולה מאוד".

"ביידן קיבל בארצות הברית שיא של קולות שלא היה כמותו אי פעם, כמו שטראמפ עשה לפניו. על הרקע הזה הנפילה שלו הופכת להיות חדה עוד יותר כי הציבור הביע בו אמון ועכשיו האמון הזה מתפוגג", הוא מוסיף.

אם ביידן מסתכל קדימה, המצב יכול להיות טוב יותר?

"בעוד פחות משנה יהיו בחירות לקונגרס ואנחנו יודעים מתוך התיאוריה וההיסטוריה שהמפלגה שנציגה יושב בבית הלבן מפסידה מושבים בקונגרס בבחירות האמצע. אם כרגע המצב בסנאט הוא של חצי רפובליקנים וחצי דמוקרטים, ובקונגרס יש יתרון של תשעה מחוקקים לדמוקרטים, זה עומד להשתנות ולהקשות עוד יותר על ביידן לאשר חקיקה. מצבו של ביידן לא טוב היום הן בעיני מפלגתו והן בעיני הציבור האמריקני, ויש חשש כבד בתוך המפלגה הדמוקרטית מאיבוד השלטון.

"אתגרים נוספים שעומדים בפניו הם איראן ואוקראינה. האמריקנים יותר מתעניינים בענייני הפנים ופחות בענייני החוץ, אבל אלה שתי סוגיות שכישלון בהתנהלות בהן עלול לפגוע עוד יותר במעמדו של ביידן".

תקווה והתחדשות אמריקנית

בתחילת הקדנציה שלו הצהיר ביידן כי הוא מבקש להוביל תקווה והתחדשות של הציבור האמריקני. קצת בדומה לממשלת בנט־לפיד הוא דיבר על הצורך ב"ריפוי ותיקון החברה" והצהיר כי "נשיג אחדות שתזניק אותנו קדימה". הציבור רצה להאמין. לא רק הדמוקרטים, אלא גם חלק מהרפובליקנים, אבל המבטיח – הנשיא ביידן - ידע שזו הבטחה שיהיה קשה מאוד לקיים. "אמריקה חוזרת להיות ביחד", הכריז לפני כמה חודשים, אבל אם לבחון את השסע בציבור האמריקני נראה שהיא מפולגת יותר מאי פעם.

לשמואל רוזנר, מומחה לארצות הברית ופרשן 'כאן חדשות', ברור שביידן קיווה לשנה מוצלחת יותר. "להגנתו אפשר לומר שהוא נכנס לתפקיד בתנאים קשים: במהלך מגפה, אחרי נשיא שהשאיר אחריו אדמה חרוכה במכוון, כשהציבור האמריקני מאוד מפוצל ומפולג וכשהרוב הדמוקרטי קטן מכדי שיהיה ניתן להעביר חקיקה משמעותית".

ולמרות הפתיחה הקשה הזאת הוא הבטיח אולי קצת יותר מדי?

"ביידן ניסה בתנאים הללו ליצור סדר יום שאפתני מאוד, ובדיעבד אפשר לומר שהוא היה שאפתני מדי. הוא רצה להשיג יותר מדי, הבטיח הרבה הבטחות – בעיקר לצד הפרוגרסיבי של המפלגה שלו, ולמרות שהוא נתפס כאיש מרכז בתחילת כהונתו הוא נתן תחושה שהוא הולך לחקיקה פרוגרסיבית מרחיקת לכת בנושאים כמו שכר מינימום וביטוח בריאות, הבטחות שהתברר שאין לו דרך אמיתית לממש אותן.

"לכן החקיקה שלו נתקלה שוב ושוב במכשולים קשים בסנאט, שחלקם נובעים מהדרישות והתביעות שהגיעו מהצד הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית ומסנטורים ממפלגתו שנוקטים קו עצמאי, וחלקם ממיעוט רפובליקני מאוד קשה עורף. אי אפשר לומר שהוא לא הצליח לעשות כלום ממה שתכנן. ביידן העביר חוק תשתיות רחב יחסית, החזיר את ארצות הברית לכמה הסכמים בינלאומיים, ניהל ועידת אקלים בהצלחה מסוימת והשיב את ארצות הברית לשיחות הגרעין עם איראן. אבל השנה האחרונה מלאה גם בצעדים שבהם ביידן קיבל החלטות שנויות במחלוקת, שהורידו את הפופולריות שלו למינימום וגרמו גם להיחלשות בינלאומית של המעצמה הגדולה בעולם וגם להרגשה של היחלשות פנימית בקרב אזרחי ארצות הברית".

אחרי שנה, נראה שהאמריקנים לא בטוחים בכלל שהצעד שעשו כשבחרו בו היה נכון.

"יש תחושת אכזבה כללית ממנו, גם בצד הדמוקרטי וגם בצד הרפובליקני, וכך הוא הפך לנשיא עם אחוזי התמיכה הנמוכים ביותר אי פעם בשלב זה של הכהונה, למעט טראמפ. זה אומר גם משהו עליו וגם משהו על אמריקה. האמריקנים ציפו שכשנכנס לבית הלבן אדם כזה, עם רקורד עשייה מוכח וכל כך הרבה ניסיון, קשרים וידע שבאמת האמינו ביכולתו – הוא יתגבר על הקשיים, מה שהוא לא הצליח לעשות".

חילופי שלטון מקבילים

אם לפני שנה הועלו לא מעט חששות במערכת המדינית הישראלית מחילופי השלטון, הרי שבסופו של דבר אחרי שביידן נכנס לבית הלבן התחלפה גם ממשלה בישראל. ממשל ביידן, ללא ספק, אינו קרוב לממשל טראמפ. הניסיון שכשל, בינתיים, להקים מחדש את הקונסוליה לפלשתינים בירושלים, חזרת תוכנית שתי המדינות למרכז הבמה, החזרת התמיכה בפלשתינים וגינוי של בנייה בהתיישבות – כל אלה לא היו נוכחים בשיח הישראלי־אמריקני בשנים האחרונות. אבל דומה שאי אפשר להצביע על הידרדרות ביחסים, בשל העובדה שהממשלה הישראלית המכהנת וממשל ביידן די מתאימים בקווי המחשבה, אולי למעט בסוגיה האיראנית.

פרופ' איתן גלבוע מעריך שבנתונים הקיימים הקשר מתנהל היטב. "יחסים כמו שהיו לנתניהו עם טראמפ הם יוצאי דופן ואני לא חושב שאפשר לחזור עליהם. טראמפ יישר קו כמעט באופן מוחלט עם נתניהו. אבל מעניין לבחון את המצב כיום מנקודת המבט הבאה: היחסים בין ישראל לממשל אובמה היו גרועים מאוד וביידן היה סגן הנשיא שלו. היום ביידן יושב בבית הלבן אבל מרבית הפקידות הבכירה מורכבת מאנשי אובמה לשעבר. לכן, בסוגיה הישראלית ביידן הוא לא טראמפ אבל גם לא אובמה".

אם ננסה להרחיב, מה המשמעות של לא טראמפ ולא אובמה?

"יש יותר שיתוף פעולה מאשר בתקופת אובמה. ישראל מקבלת אפשרות כזו או אחרת להשפיע או לפחות להיות מעורבת בנושא הסכם הגרעין והתמורה היתה לנהל את הסיפור בין הממשלים, לא לשלול כל הסכם. ישראל גם דרשה לדאוג לפיצוי צבאי לישראל במקרה שיהיה הסכם לא טוב וממשל ביידן הסכים לכך. זה לא שאין מחלוקות בין הצדדים, אבל הקלפים גלויים כיום יותר מאשר בעבר".

"בעניין הפלשתיני הוא החזיר את הסיוע לפלשתינים, בדיוק כפי שעשתה הממשלה הנוכחית, ובינתיים נמנע פתיחת הקונסוליה לפלשתינים בירושלים מחשש אמיתי שהממשלה בישראל עלולה ליפול כתוצאה ממהלך כזה. עניין נוסף הוא שממשל ביידן לא מנסה לקדם את הסכמי אברהם. היה נראה שמדינות ערביות נוספות נמצאות בדרך להתקדם וזקוקות לעידוד אמריקני, והממשל לא מתייחס לכך בביטול, כמובן, אבל גם לא עושה צעדים משמעותיים כדי לקדם מהלכים חדשים".

משהו יכול להשפיע על מערכת היחסים הזאת בשנה הקרובה?

"אם יהיה שינוי כוחות בבתי המחוקקים והרפובליקנים ישיגו רוב באחד מהם או בשניהם, הדבר יועיל מאוד למעמדה של ישראל ויבלום את היכולת של הצד הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית לנסות לפגוע בנו. שהרי במפלגה הדמוקרטית יש כמה גורמים אנטי־ישראליים ואפילו אנטישמיים כמו הסקווד בהנהגת ראשידה טלאיב, אילהאן עומאר ואלכסנדריה אוקסיו־קורטז שכוחן הולך וגובר. אם ניזכר, הגורמים הללו הצליחו לעכב הקצאת תקציב לעוד מיירטי כיפת ברזל בשביל ישראל".

שמואל רוזנר מציין כי נכון לעכשיו הממשל אינו דורש מישראל יותר מדי, בין היתר כי הממשלה הנוכחית נוחה לו מאוד. "לממשלה הקודמת היה נוח יותר עם טראמפ והנוכחית נוחה יותר לממשל ביידן. הם גם מסתכלים על הממשלה בישראל ולא לוחצים יותר מדי כי הממשלה הזאת טובה מאוד לאנשי ביידן והם לא מעוניינים שתחזור לכהן ממשלת ימין שאיתה יהיה להם פחות נוח. הדבר הזה מעמיד את ישראל בסיטואציה שבה בזירה הפלשתינית אין שום לחץ כבד משום סוג. היא אומנם מוגבלת בהרחבת ההתנחלויות אבל הרכב הממשלה ממילא מגביל את הצעדים הללו לא פחות מהאמריקנים.

"בזירה האיראנית המצב בעייתי יותר וישראל לא יכולה להיות רגועה. לא ברור לה מספיק שהאיראנים לא רואים בביידן מנהיג חלש. נראה שהיתרון של ממשל ביידן על ממשל אובמה הוא שמדובר בהליכה יד ביד בסיפור האיראני, בלי התלהמויות משני הצדדים, ובסך הכל זה עובד לא רע".

שנה אחרי שהתיישב בכיסא של האזרח מספר אחת בארצות הברית, נראה שג'ו ביידן נמצא בנקודת הכרעה. ישראל לא נמצאת במקום גבוה בסולם העניין שלו, בוודאי לא כמו קודמיו, אבל יש בעיות חוץ שמעיבות עליו ועל מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית ואינספור בעיות פנים שעלולות להיות קשות להכרעה אחרי שישתנו ההרכבים בבתי המחוקקים בנובמבר 2021. נראה שהאתגר הראשון במעלה של הנשיא האמריקני הוא קודם כול לגייס תמיכה ציבורית רחבה יותר. לא ברור אם המצב הזה יחזיר נציג רפובליקני לבית הלבן בעוד כשלוש שנים, אבל ללא ספק לדמוקרטים יש, אחרי שנה אחת בשלטון, הרבה יותר סיבות לדאגה.