הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: מירי שמענוביץ
פרשת משפטים נחלקת לשלש חטיבות. החטיבה הראשונה שעל שמה נקראת הפרשה כולה, היא קובץ החוקים והמשפטים שניתן לעם ישראל בעקבות מעמד הר סיני. יש לראות את הקובץ הזה כפירוט מעשי של העקרונות הכלליים המנויים בעשרת הדברות.

החטיבה השנייה נפתחת בפסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" יש בה הנחיה לדרך ההנהגה של עם ישראל במסע במדבר ובכניסה לארץ.

החטיבה השלישית היא מעמד הברית, שהוא השלמה של מעמד הר סיני מן הפרשה הקודמת. מסתבר, שפרשת הברית לא נכתבה מייד בסיומו של מעמד הר סיני בפרשת יתרו, אלא נדחתה לסוף פרשת משפטים כדי להורות שהברית חלה לא רק על עשרת הדברות אלא גם על פרטי המשפטים ועל אופן ההנהגה הנדרש מן העם, במדבר ובארץ.

במעמד הברית עצמו יש שלש דרגות. האחת, משותפת לכל עם ישראל: משה הקים מזבח, הקריבו עליו זבחים, הוא קרא את ספר הברית בפני העם והעם הביע את הסכמתו באמירת "נעשה ונשמע". דם הזבחים נזרק, חלקו על המזבח וחלקו על עם ישראל, ובכך הושלמה כניסת העם בברית עם ה' אלקיו.

דרגה שנייה נתיחדה לאהרן, נדב ואביהוא בניו ושבעים מזקני ישראל. הם עלו להר במידה מוגבלת. כתוב אחד אומר שהם "לא יגשו" וכתוב אחר אומר: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". בעלייתם להר הם זכו לדרגה של התגלות, המתוארת במילים: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". פסוק שהנסתר בו רב על הגלוי, בלשון המעטה.

הדרגה השלישית, שלה זכה רק משה רבנו, היא עלייה אל ההר, כניסה לתוך הענן והשארות שם במשך ארבעים יום וארבעים לילה.

יש לציין שמשתמע מן הכתוב כאן וגם בפרשת חטא העגל שמשרתו יהושע בן נון עלה יחד אתו אל ההר אלא שהוא לא זכה לגילוי במדרגתו של משה ורק המתין למשה בכל פרק הזמן של ארבעים היום וארבעים הלילה. יתכן שבכך קבע יהושע מדרגה לעצמו, בין משה לבין אהרן ובניו והזקנים, דרגה שבשלה יזכה לתפקיד היורש של משה רבנו.

הפרשה כולה מסתיימת בפסוקים:

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

פסוקים אלה מטרימים את כל מה שעתיד להתרחש בהמשך ספר שמות, מכאן ועד חתימתו. שני הפסוקים הראשונים עוסקים בהשראת השכינה על הר סיני. היתה זו השראת שכינה זמנית שעתידה להסתיים בסוף מעמד הר סיני. בעקבותיה, פרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי מכוננות את המשכן, שבו עתיד ה' להשרות את שכינתו באופן קבוע במחנה ישראל.

הפסוק האחרון עוסק בעלייתו של משה רבנו להר סיני, ובהעדרותו מן המחנה לארבעים יום, מאורע שיגרום לחטא העגל המתואר בהרחבה בפרשת כי תשא.

נמצא שכל החלק השני של ספר שמות, מסיומו של מעמד הר סיני במעמד הברית ובעליית משה רבנו, עוסק בסוגיה אחת מרכזית: באיזו מידה ובאיזו דרך ניתן להמשיך את התגלות השכינה שעם ישראל חווה בהר סיני. חטא העגל מציג את הדרך השלילית, המשכן – את הדרך החיובית והרצויה.

יש אומרים, שהמקדש והקרבנות אינם אלא פתרון לצורך אנושי, שבא לידי ביטוי בחטא העגל. האדם זקוק לביטוי חומרי ומוחשי לאמונת הייחוד ואינו יכול להסתפק באמונה באל מופשט שאין לו גוף ואין לו אפילו דמות הגוף. עם זאת, יש להבין שאין זה צורך נחות של בני אדם שלא הצליחו להתעלות מן הגופניות החומרית לעולם של רוח ועיסוק במושכלות ובחכמה בלבד, אלא זו היא הדרישה לכתחילה מן האדם שנברא מן האדמה והונח בעולם הזה לעבוד את ה'. בשונה מן המלאכים אין האדם נדרש להמלט מן החומריות והגופניות, אלא להשרות בהם את השכינה (רמב"ן בתחילת פרשת תרומה).

שלש המדרגות של מעמד הברית מצביעות על האופנים השונים של הרכבת החומר והרוח בהשראת השכינה והתגלות ה'. משה רבנו מייצגלכאורה את האידיאל העליון: הסתלקות מכל הצרכים הגופניים, כניסה לענן ה', ללא אכילה ושתייה, והתמזגות כמעט מלאה עם הרוחני הנשגב. בכל דור ודור היו חסידים מעם ישראל שביקשו לחקות את ההתעלות הזאת של משה רבנו, גם בהתנזרות מתענוגות העולם הזה וגם בנסיון להגיע להישגים רוחניים נשגבים כדוגמתו. מתחתיו, מדרגת אהרן, בניו וזקני ישראל, אלו שיכולים לעלות בהר, "לראות את אלקי ישראל", אך לא לגשת ממש אל האלקים. ובתחתית ההר, שאר בני ישראל, שעליהם נאמר "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", לשון ביקורתית שמרמזת על כך שלא יכלו להתרומם מעולם החומר שבו היו שקועים גם בעת המעמד הנשגב של הר סיני וכניסה לברית עם ה' (רש"י על פי מדרש תנחומא).

אולם אפשר להתבונן בפרשה זו בדרך אחרת: עיקר מעמד הברית כוון כנגד העם. לפיכך הוא היה מבוסס על מזבח וקרבנות, זריקת דם וסעודת מצווה – זו הדרך של עם ישראל לממש את החיבור בין המצוות והערכים שקיבלו בהר סיני עם החיים הממשיים והריאליים בעולם הזה. לפי זה, הפסוק "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" אינו נאמר בלשון ביקורת אלא אדרבה, כביטוי ראוי של שמחה על גילוי השכינה שאותו חגגו באכילת הזבחים (רמב"ן). אפשר שיש בכך ביטוי של פליאה ונס, על אפשרות של הצירוף בין האלקי והרוחני לבין האנושי והגשמי, כדרך שאנו מברכים "רופא כל בשר ומפליא לעשות" על היכולת לחבר נשמה ורוח בגוף החומרי.

גם לפי הגישה הזאת יש להכיר בכך שבתוך העם ישנם יחידי סגולה הנדרשים להתמסר ברמה גבוהה יותר לעבודה בקודש. אלו הם הכהנים והלויים שבמקדש והחכמים לומדי התורה ומלמדיה. המצויים בבחינת אהרן ובניו ובבחינת שבעים הזקנים שבהר סיני. הם אמורים להקדיש את חייהם לעבודת ה' ולימוד התורה. לכן לא מקבליםהכהנים והלויים נחלה בארץ ישראל אלא ניזונים מן המעשרות, כדי להיות פנויים לעבודת ה' ולהשתחרר מן הדאגה לפרנסה ומן האחריות ליישוב הארץ. בדרגה אחת מיוחדת מעל כולם מצויה מדרגת משה רבנו, שמיועד להיות כל כולו מוכן ופנוי לעבודת ה'. הן בזמנים המיוחדים שבהם הוא נדרש לעלות בהר ה', והן בשאר ימות השנה, בהם הוא נדרש להקים לו אהל נפרד מחוץ למחנה. יתכן שמדרגת משה רבנו היתה יחידאית לו, בזמנו, ויתכן לומר שמשהו ממנה קיים בכל הדורות, בקרב נביאים וחסידים יחידי סגולה.

ועדיין עולה השאלה, אם עלייתו של משה רבנו למעלות העליונות של הר סיני הותירה את העם למטה, בתחושת נתק מה' וגרמה לו לדרוש מאהרן "קום עשה לנו אלהים". האם התעלותם האישית של היחידים והתבודדותם לא רק שאינה תורמת להשראת השכינה בכלל החברה אלא אדרבה, מרחיקה אותם מתודעת השראת השכינה בעולמם היומיומי ויוצרת תסכול מכך שאינם יכולים לעלות לגבהי מרומים?

המתח בין השראת שכינה גלויה המחייבת ניתוק מעולם העשייה והתקדשות רוחנית, לבין השראת שכינה בעולם המעשה והחולין הוא נושא מורכב המלווה את חיי עם ישראל כולו ואת היחידים שבו, בכל דור ודור. בין בדורות שהיה בהם משכן ומקדש ובין בדורות שאינם עמנו. סכנת החטא, דהיינו ההחטאה וההחמצה, קיימת משני הצדדים, גם בחילון וחילול של הקודש מצד אחד, וגם בהתחסדות יתירה מן הצד השני. לא ייפלא איפוא שמחציתו של ספר שמות, ממעמד הר סיני ואילך, מוקדש לבירור הסוגייה הזאת, על כל היבטיה.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג