נתון לא מחמיא לישראל פורסם בימים האחרונים מטעם ארגון השקיפות הבינלאומי. מדד השחיתות העולמי לשנת 2021 מציב את ישראל במקום ה-36 מתוך 180 מדינות ובמקום ה-29 מתוך 37 מדינות ה-OECD.
כדי להבין איך מתקיימת הבדיקה הממקמת את ישראל במקום זה שוחחנו עם יו"ר עמותת שקיפות בינלאומית ישראל, השופטת בדימוס נילי ארד.
"המדד הזה הוא מדד תפיסת השחיתות, כלומר איך המדינות נתפסות כמושחתות ומה המדדים שמאבחנים אותן כמושחתות", מסבירה השופטת ארד. "הציונים הם מ-100 ל-0. 180 מדינות העולם נבחנות מאז שנת 95'. מ-2016 הן נבחנות באופן השוואתי בשני פרמטרים - הפרמטר הקובע ביותר הוא הציון בנקודות. הציון הגבוה ביותר היה 88 וקיבלו אותו דנמרק, פינלנד וניו זילנד שעומדות כמעט בכל שנה בצמרת המדינות. הן נתפסות כהכי פחות מושחתות. בתחתית נמצאות מדינות כמו סודן וסוריה".
"הציון 50 הוא מעין קו שבר. מדינות שנמצאות מתחת לו נתפסות כמושחתות. במשך חמש השנים האחרונות אנחנו בירידה קבועה. היינו בציון 64 וירדנו ל-59. ההתקרבות לציון 50 היא איתות אזהרה. אנחנו מתקרבים גם אם לא בצעדי ענק לקרבת הציון חמישים", אומרת השופטת ארד ומספרת כי "הבחינה נעשית על ידי 13 מכונים אקדמיים נחשבים מאוד בעולם, ובהם חוקרים מתחומי האקדמיה והכלכלה". למסקנות מדד השחיתות השלכות כלכליות לא מבוטלות והדברים באים לידי ביטוי הן כאשר ישראל רוצה לעשות עסקים עם מדינות שונות ובין אם כאשר חברות במדינות כמו ארצות הברית מבקשות לשקול אם לעשות עסקים עם ישראל.
הסניף הישראלי של העמותה, בראשו עומדת השופטת בדימוס ארד, הוא אחד ממאה סניפים של העמותה הבינלאומית הזוכה להערכה רבה ומרכזה בברלין.
לפי מה נקבע מיקום המדינות במדד? אכן קשה למדוד שחיתות, אומרת השופטת ארד, שכן מה שבעיני אחד מושחת בעיני האחר לגיטימי. לעומת זאת את תפיסת השחיתות ניתן למדוד. "לתפיסת השחיתות כמה פרמטרים ברורים. פרמטר אחד הוא האם יש אכיפה אפקטיבית להעמדה לדין של אנשי ציבור מושחתים. במדינות מושחתות לא מעמידים לדין ראשי מדינה ואנשים חזקים על שחיתות. שם גם לא אוכל לגשת להגשת תלונה על מעסיק. אמות מידה נוספות הן קיומם של אישי ציבור שעשו שימוש לרעה בסמכותם ובכוחם ובקופה הציבורית, נבחרי ציבור שעושים שימוש במשרה ציבורית, נפוטיזם וכו'. כל אלה הם שחיתות שלטונית. בנוסף, האם יש הגנה על חופש העיתונות, על זכויות האזרח, האם יש אפקטיביות למערכת המשפט. כל אלה הם קריטריונים לבחינה אם מדובר במדינה מושחתת".
ארד מציינת כי תופעות /של שחיתות מלוות אותנו כמעט משחר ההיסטוריה, אך כאשר התופעה פושה היא הופכת לאפקט מצטבר במדינה שכן האזרח אומר לעצמו שאם לחזק ולמנהיג מותר, אין סיבה שהוא עצמו יישמר מהתנהגות שכזו.
דגש מיוחד שמה ארד על סוגיית השקיפות שכן, לדבריה "ככל השלטון שקוף יותר בהתנהלותו יש פחות סיכוי לשחיתות. שלטון שקוף ומשתף את הציבור מבדל אותנו ממשטרים אפלים שלא יודעים מה קורה בהם ולא מעזים גם לדעת מה קורה". בהקשר זה היא מזכירה כי "בקורונה הדרישה הציבורית הייתה לחשוף את הפרוטוקולים וההסכמים ולא לסגור אותם לשלושים שנה. השאלות סביב מה שקורה בחדרי חדרים מטרידות, למרות שיתכן ודברים נעשים שם כחוק. במדינות שבצמרת הדירוג שיתפו את הציבור בכל, בטוב וברע. זה מביא גם להגברת אמון הציבור ולשיתוף פעולה מצידו, כשאומרים לציבור לשבת בבית הוא נשמע".
"היו בישראל בשנים הללו הרבה מאוד תופעות שחיתות שנגרמו לנגד ענינו, כאשר ראשי רשויות מקומיות, נשיא וראש ממשלה ישבו בכלא, האם זה אומר שישראל היא מדינה מושחתת? לא, כי יש הליכי אכיפה אפקטיביים, יש רשויות חקירה, העמדה לדין, בירור משפטי ופסיקה שממצה את הדין, מה שאין כן במדינות מושחתות".
לתפיסתה של ארד על מנת לשפר את מצבה של ישראל עלינו להגן על מערכת המשפט, על העיתונות החופשית, על השקיפות ושיתוף הציבור, "אבל קודם כל שתהיה מערכת משפט אפקטיבית", כזו שמאפשרת להתמודד עם ליקויים כאשר הם מתגלים ועם כשלים כאשר הם נחשפים.
לנוכח דבריה אלה שאלנו את השופטת ארד אם מאחר ובישראל מערכת שהכניסה לכלא ראש ממשלה, נשיא, רב ראשי, שרים ובכירים רבים אחרים, כלומר שמערכת האכיפה אפקטיבית, ועם זאת מצבנו בטבלה לא מעודד, אולי הגורם למיקומנו בה הוא שוב שנאתה של ישראל בעולם ורצון לתייג אותה כמושחתת, בהתנהלויות שקיימות אצל אחרים הנטייה לסלוח עליהם.
ארד מבקשת שלא להיתפס להסברים שכאלה שעושות לישראל הקלות. היא מזכירה שהציון לישראל היה 64 בעבר הלא רחוק, כך שציונים גבוהים יותר ניתנו לה מתוך שיקול דעת ובחינה אובייקטיביים. עוד היא מציינת כי גם הציון שקיבלה ארה"ב אינו גבוה והיא ירדה במדד ל-67 לאחר שהייתה 75. לעומת זאת לצרפת ובריטניה יש שיפור במדד, אך יש מדינות רבות נוספות שירדו. טורקיה מקבלת ציון 38, "נמוך שבנמוכים", כהגדרתה של השופטת ארד, כך גם הונגריה עם 43 ומכלול הנתונים "מדבר בעד עצמו" ומוכיח רצינות ואובייקטיביות, לתפיסתה של ארד המציינת כי אינה מכירה את יושבי המכונים החוקרים וקובעים את המדדים.
לזאת היא מוסיפה וקובעת שהאינטרס להשתפר הוא בראש ובראשונה של ישראל עצמה, ואנחנו שואלים אם דווקא משום הרצון להשתפר והעובדה שישראל אינה מהססת לכלוא ולהעניש את בכיריה, לא היינו ראויים למקום גבוה הרבה יותר.
"אני לא יודעת ולא יכולה לחתום על הדברים, אבל יכול להיות שיש מדינות עם ציון גבוה שמלכתחילה לא צריך לשפוט את בכיריהן. מידיעה והיכרות אישית אני יכולה לומר שמערכת המשפט שלנו נחשבת בעולם למערכת משפט מפוארת, אבל זה לא אומר שהיא מצליחה להתמודד עם כל התופעות הללו שהן חמורות ומורידות את הציון. "59 זה לא 50 אבל הסימפטומים הם נורה מהבהבת".
בעקבות קביעתה של השופטת בדימוס ארד אודות היחס המכובד לה זוכה מערכת המשפט הישראלית בעולם, נסובה השיחה לסוגיית ההתדרדרות באמון הציבור בישראל במערכת המשפט. האם הביקורת הפנימית של אזרחי ישראל על המערכת מעידה על בעיה כלשהי?
"ראשית, ביקורת בונה היא דבר חיובי. כנשיאת בית הדין לעבודה בעבר אני יכולה לומר בעניין האמון שכאשר מישהו מהציבור עומד לדין חצי לא יהיו מרוצים. תמיד מי שלא זכה בדין יטען נגד מערכת המשפט את כל הטענות האפשריות, כולל אי אמון במערכת המשפט, ובכל זאת כשהציבור צריך הוא פונה למערכת המשפט. המערכת אינה בנויה חלילה על שוחד או חוסר ניקיון כפיים, ומותר לחשוב שפסק הדין צריך להיות אחר, אבל בסופו של יום עם כל הטענות שלעיתים הן לגיטימיות, זה מה שיש לנו והציבור פונה למערכת הזו".
"אני יכולה לומר באחריות ששופט שיושב בדין לא שומע את הרעשים מהרחוב", קובעת השופטת ארד ואנחנו שואלים אם הקביעה הזו אפשרית בכלל, והיא משיבה: "שופט שומע עדויות, ראיות ופרקליטים ולפעמים מציע פשרות שנראות כמו צידוד באחד הצדדים, אבל כאשר השופט יושב מול חומר הראיות, הטענות והחומר המשפטי, הוא נכנס לבועה שמחייבת אותו. מי שיקרא פסק דין מתחילתו ועד סופו, הוא יראה את השקלא וטריא. הראיות מובילות לתוצאה ואני יכולה לומר זאת באחריות. היו פסקי דין שכתבתי ונפרסו על פני 90 עמודים וחצי היו מרוצים וחצי לא. שופט כותב גם הנמקה להכרעתו".
על דבריה אלה שאלנו את השופטת ארד אודות עומס תיקים המונח לא פעם על שולחנם של שופטים ומחייב אותם לעבוד בשיטת הסרט הנע, ולעיתים מדובר במאות תיקים שאמורים להיות מוכרעים בתוך יום אחד. ארד מסכימה שאכן קיימת מציאות כזו, אך היא מצויה בדרך כלל בתחומי התעבורה שבהם היא אינה בקיאה, "אבל אין עוד מערכת שיש בה ביקורת על ביקורת על ביקורת. מי שלא מרוצה בשלום יוכל לערער למחוזי והלאה לעליון. אין עוד רשות שבודקת שוב ושוב", היא אומרת ומזכירה ברמז את משפט זדורוב שהגיע אחרי מסכת ערעורים לעליון ושם נשלח למחוזי חזרה. "הדברים נעשים בזהירות. הנשיא ברק אמר את מה שהשופטים כולם חשים 'כשאני יושב בדין אני עומד לדין'. להיות שופט זו דרך חיים".