היום הזה, ל' בשבט, וראש חודש אדר, הוא גם יום הולדתו ה 85 של הרב ולדמן זכר צדיק לברכה. איש חברון, איש של חיבורים, שחייו היו חיבור מופלא של שבט ואדר גם יחד.
כמו חודש שבט, חודש החיבור לארץ ישראל, הרב ולדמן היה מחובר בכל נימי נפשו לארץ ישראל. אהב כל רגב מרגבי אדמתה, את הנטיעות הוא הקפיד לטעת בידיים, לא עם טוריה, כדי להרגיש את אדמת הארץ, והיה חדור הכרה בעומק קדושתה של הארץ.
הרב ולדמן השתתף בכל המאבקים למען ארץ ישראל: בחברון, בקשת, בסבסטיה, בקדומים, בעפרה, בימית, בשא-נור. הישיבה שלו, ישיבת ניר קרית ארבע, הפכה לבית היוצר לעשרות ישובים ביהודה ושומרון, כל מי שלמד תורה אצל הרב ולדמן "נדבק ממנו" באהבת הארץ ובהכרת קדושתה וחשיבותה.
הרב ולדמן, ורותי רעייתו, ידעו על בשרם שארץ ישראל נקנית ביסורים. הם איבדו את בנם בן ה 3 בבנין הממשל בחברון. הרב איבד את תלמידי הישיבה, אותם אהב כבניו, בכל מלחמה, ובפיגועים רבים כל כך. הרב כאב כל אובדן כזה, אבל ידע גם להתרומם ולרומם את כולם, את כולנו, מתוך הכאב, להמשיך בישוב הארץ. מי שזכה לשמוע את הרב בעיתות משבר – ואני זכיתי, ב"ה – זכה להתבונן במין "זום אאוט" על התמונה הגדולה של גאולת ישראל, להתמלא בכוחות של אמונה, ומתוכם להמשיך בדרך.
כמו חודש אדר, הרב ולדמן היה מלא אורה. הוא היה כולו אור, מי שחווה את מאור הפנים שלו לא ישכח זאת לעולם. האור בקע מתוכו כי הוא חי בעולם של אורות, של ספרי האורות של הרב קוק שבתורתו דבק, והדביק אחרים.
היה לו דיבור מלא אור, בכל מילה שיצאה מפיו, בכל שיעור, בכל ברכה, בכל שיחת חולין, אפשר היה לשמוע, לחוש ממש, עוצמות של אהבה, אהבת תורה, אהבת ארץ ישראל, אהבת הבריות כולן, אהבת ה'. הרב ולדמן, כמו מרדכי היהודי, היה מנהיג ש"לא יכרע ולא ישתחווה".
הוא היה תקיף בדעותיו, נחוש במאבקיו, ומוכן לשלם, וגם שילם, מחירים על הנחישות הזו. נחישות שנבעה מתחושת הזכות העצומה להיות שותפים עם הקב"ה בתהליך הגאולה, זכות שהיא גם אחריות גדולה. הוא חי את תודעת השותפות הזו, ובחן בכל רגע ורגע "מה הקב"ה רוצה ממני היום"? זו תורת-החיים, דרך-החיים שקיבלנו מהרב ולדמן.
אבל גם בתוך המאבקים הנחושים הרב ולדמן לא איבד לרגע את העין הטובה, את מאור הפנים, את העדינות, את הנעימות, את אהבת הבריות כולן.
אשרינו תושבי קרית ארבע וחברון שחי בתוכנו אדם כזה, אשרי הכנסת שאדם כזה היה בין חבריה.
יהי זכרו אור לרגלנו תמיד.