משבר הקורונה שחווים אזרחי ישראל, כמו גם בעולם כולו, השפיע באפון ניכר על שוק העבודה. הסגרים, החל"ת, גלי פיטורים, טלטלה בין אבטלה ותעסוקה ושינוי קריירה – כל אלה התחוללו בתוך זמן קצר ויצרו שינויים משמעותיים אצל לא מעט עובדים באשר לדרך שבה הם רוצים להיות מועסקים, אם בכלל, או לצאת לדרך עצמאית.
מחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה גילה כי מחצית ממובטלי הקורונה לא חוזרים לעבודה למרות שאינם זכאים לדמי אבטלה, ומחצית מאלו שכן חזרו לשוק העבודה החליפו מקום עבודה או תפקיד. בין מובטלי הקורונה שהשתתפו במחקר, 67 אחוזים אמרו שהם מחפשים עבודה, 21 אחוזים אמרו שהם רוצים לחזור לעבוד אך לא מחפשים עבודה ו־12 אחוזים ענו שאינם רוצים לחזור לעבוד. המשמעות היא שכשליש מבין מובטלי הקורונה אינם מחפשים בשלב זה עבודה.
אז ממה הם חיים? על פי המחקר חלקם מגיעים משכבות מבוססות. 72 אחוזים מהמובטלים ללא דמי אבטלה דיווחו שיוכלו להתקיים מכסף נזיל שברשותם במשך חודשיים ויותר. 27 אחוזים אמרו שיוכלו להתקיים מכסף נזיל במשך יותר מחצי שנה. זאת בהשוואה למובטלים שמקבלים דמי אבטלה ש־56 אחוזים מתוכם אמרו שיש בידיהם כסף נזיל להתקיים לחודשיים ויותר ורק 18 אחוזים ציינו כי יש בידם כסף נזיל לקיום של יותר מחצי שנה. אבל הנקודה המרכזית שהמחקר הזה מצביע עליה היא עצם העובדה שהקורונה הובילה לשינוי מחשבתי ויצרה אצל רבים גל של רצון לשנות את מקום העבודה או התפקיד. 48 אחוזים ממובטלי הקורונה שחזרו לעבודה לא שבו למקום העבודה הקודם או שהחליפו תפקיד. 15 אחוזים מהמבוטלים שלא שבו למעגל העבודה דיווחו שהם בתהליך של שינוי או הסבה מקצועית. רק 14 אחוזים ממי ששבו לעבודה סיפרו כי הפסקת תשלום דמי האבטלה היא שגרמה להם לחפש עבודה.
בעיה בגיוס עובדים
במאמר שפרסמה לאחרונה בגלובס ד"ר גלית קליין, מרצה במחלקה לכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת אריאל ומומחית ל'כלכלת חלטורה' (gig economy), היא קובעת כי שוק התעסוקה עובר שינוי ולא בטוח שכולם מבינים את זה. במאמר היא מתארת את המצב אחרי המשבר העיקרי של הקורונה, כאשר רמת האבטלה גבוהה מחד ומאידך מעסיקים רבים מתלוננים שהם אינם מצליחים לאייש משרות פנויות. "אחד ההסברים לקושי בגיוס נובע לטעמי מחלחול עקרונות כלכלת החלטורה לעולם התעסוקה החדש. בכלכלה המסורתית המשרות הן קבועות ועל פי לוח זמנים מסודר, שמבוסס על מערכת יחסים ארוכת טווח. בניגוד לכך, בכלכלת החלטורה העבודה היא זמנית, גמישה ונקבעת בהתאם לצורכי שני הצדדים", מסבירה קליין במאמרה.
עוד היא מציינת כי "בעקבות הקורונה עובדים שנפלטו משוק העבודה הקדישו את הזמן לחשיבה מחודשת על עתידם המקצועי. חלק מהעובדים, ובעיקר הצעירים, נרשמו למוסדות להשכלה גבוהה או לקורסי הכשרה והם אינם פנויים לעבוד במשרה מלאה. אחרים הקימו עסקים זעירים שאותם הם מתפעלים בעבודה מהבית, חלקם במקביל לעבודה במשרה נוספת כשכירים. כל אלו מובילים לדרישה של העובדים לשנות את מבנה העבודה ולכלול מאפיינים של כלכלת חלטורה".
ד"ר קליין מצביעה על כך שייתכן מאוד שיש עובדים רבים, בעיקר מהדור הצעיר, שאינם מעוניינים במתכונת העבודה הקיימת. "במקום זאת העובדים מעדיפים לקבוע בעצמם את זמן העבודה, משך העבודה וסוג העבודה בהתאם לנוחות ולזמן המתאימים להם. פותחו אפליקציות חדשות המאפשרות לעובדים לקבוע את ימי העבודה, שעות העבודה ואת סוג המשרה שהם מעוניינים לאייש, באופן מיידי ולמשרות אד־הוק. במשרות המוצעות באמצעות האפליקציה אין ציפייה למערכת יחסים ארוכות טווח. המשרות נבחנות בפרמטרים אחרים דוגמת גובה השכר, גמישות תעסוקתית ואיזון בין העבודה לחיים הפרטיים". קליין קראה למעסיקים להסתגל למצב החדש. "מעסיקים שלא יבינו כי העקרונות של כלכלת החלטורה הפכו לחלק מהדרישות של העובדים ייתקלו בקשיים רבים בגיוס עובדים, בעיקר בקרב בני הדור שהפנימו את ערכי העבודה הגמישה".
ד"ר עידית שלו, פסיכולוגית חברתית ומומחית למוטיבציה מאוניברסיטת אריאל, מנסה להעמיק בסיבות שגורמות לישראלים לא לחזור לעבודתם הקודמת, דווקא כתוצאה מהמשבר הנוכחי. "הסיבה שאנשים לא חוזרים לעבודה, כולל אנשים שאני מכירה, היא העניין של פגיעה בהתקשרות עם מקום העבודה".
איך זה בעצם מתבטא?
"אנשים הרגישו שמקום העבודה מספק להם תחושת ערך ומשמעות ופתאום הוציאו אותם לחל"ת והם נפגעו. זה גרם להם למחשבה מחודשת על הקשר עם המעסיק ועל הרצינות שלו. אנשים שמקום העבודה ביקש מהם לחזור חזרו באחוזים גבוהים, כי הם קיבלו הוכחה לרלוונטיות שלהם במקום העבודה. יכול מאוד להיות שהקורונה חידדה את חשיבות הקשר הרגשי והמחויבות למקום העבודה מעבר למשכורת".
עוד היא מסבירה כי "הרבה אנשים שעזבו היו כאלה שמראש לא הייתה להם מחויבות למקום העבודה או שמאוד נפגעו מעצם העובדה שהוציאו אותם לחל"ת והם נאלצו לחפש את עצמם. את האנשים הללו זה הביא לחשב מסלול מחדש ולומר לעצמם: 'אם הכול זה כסף, אולי אני יכול להרוויח אותו במקום אחר בפחות זמן ולהשקיע יותר במשפחה'".
יכול להיות שהם פשוט נאלצו, בגלל העצירה שכפו הסגרים, לחשב מסלול מחדש?
"בוודאי. יש את עניין האוטומציה שאנשים עושים דברים מתוך קביעות והרגל והקורונה כפתה עליהם עצירה ואילצה אותם לעצור ולחשוב על מצבם מחדש. אצל חלקם הייתה באמת חשיבה מחודשת על הצרכים שלהם ועל שינוי מיוחל, וזה לא היה קורה אם השגרה הייתה נמשכת. בדרך כלל אנשים נוטים להמשיך במה שעובד כל עוד הוא מביא תוצאה. רבים מאלה שהחליטו על שינוי בעצם אמרו שמקום העבודה היה מקור להשתכרות בלבד, אבל הם לא הרגישו שם טוב באמת וברגע שהם בעצם הבינו שהעניין הוא כסף, היה להם קל יותר להחליט שהם רוצים לעשות את השינוי".
הרבה אנשים מעדיפים לעבור לעבודה מהבית, שזה לא בהכרח חיובי.
"בסגר אנשים התרגלו לשבת בבית, וכשהיה צריך לחזור לפעילויות חברתיות הם הרגישו שאין להם אנרגיה לחזור לקצב הרגיל. אבל זה היה מצב זמני. אם התופעה הזאת נמשכת הרבה זמן, אני חושבת שזה לא רק עניין של אנרגיה. חוסר אנרגיה יכול להיות גם תוצאה של דיכאון או שחיקה. הקורונה יצרה המון משברים ומתח נפשי, ויכול להיות שחוסר חשק לחזור לעבודה קשור לזה".
"אז מצד אחד לעבוד מהבית זה נוח. זה חוסך משאבים ויש בכך צדדים מאוד חיוביים. מצד שני, אנחנו יודעים שהאדם הוא יצור חברתי והוא זקוק לחברה. האינטראקציה עם בני אדם היא חשובה ואנחנו זקוקים לה. יש עבודות שאולי נוח לעשות מהבית, אבל אם חושבים על מסגרת החיים הכללית, בני אדם זקוקים לקשר עם אחרים, באופן של מפגש פיזי, כמו גם לקשר עם הטבע. ההסתגרות בבתים, למרות שהטכנולוגיה מאפשרת זאת, אינה טובה".
שלו מציעה פתרון ביניים: "אפשר פשוט להשתמש בטכנולוגיה שמאפשרת לעבוד מהבית בלי לפגוע בחשיפה חברתית או משפחתית. מקום העבודה הוא בסיס ליצירת קשרים חברתיים. הוא עונה על הרבה מאוד צרכים מעבר לצורך להרוויח כסף ותורם לחיים מלאים יותר. אם מסתכלים רק מצד הכסף יכול מאוד להיות שיעיל וחסכוני יותר לעבוד מהבית, אבל מבחינה פסיכולוגית אין תחליף לקשר הבלתי־אמצעי".
שילוב של עבודה מהמשרד ומהבית
פרופ' טל שביט, מומחה לכלכלה התנהגותית וכלכלת אושר במחלקה לכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת אריאל, בוחן את המצב מזווית מעט שונה. "מה שמתרחש בשוק העבודה זה תהליך שקורה בכל העולם ולא רק בישראל. יש משבר בשוק העבודה העולמי ומחסור מאוד גדול בעובדים. זה קורה כי בשנתיים האחרונות, כשהיינו גם בסגרים וגם בבית, אנשים החלו לעבוד באופן מלא בבית או בצורה משולבת, ואז פתאום לכולם התחיל לרדת האסימון שלא חייבים לחיות את החיים במרוץ המטורף שחיינו בו עד עכשיו, מרוץ שבו הפרמטרים של ההצלחה נמדדו בצורה מסוימת", מסביר פרופ' שביט.
לדעתו, מימד האיזון משנה את התמונה. "הקורונה חידדה את הנושא של איזון בין החיים לעבודה, שהפך להיות הרבה יותר חשוב בשביל האנשים. מהו בעצם האיזון הזה? לדוגמה, לא להגיע רק בתשע בערב הביתה אחרי 12 שעות עבודה כשהילדים כבר ישנים. אנשים פתאום גילו מציאות אחרת כשהם נאלצו להישאר בבית והיו בסביבת הילדים. הם גילו מחדש את המשפחה ואת הילדים שלהם והרגישו שהחיים שלהם יכולים להיות טובים יותר".
פרופ' שביט קושר את הנושא לדו"ח האושר הבינלאומי. "הדו"ח שהתפרסם במארס האחרון עסק בשנת הקורונה של 2020, והיינו מצפים שבשנה הזאת האושר יפחת כי זה היה זמן של מחלה, של דאגות, של בעיות כלכליות לחלק מהאנשים. גם במחקר דומה שעשינו בישראל ציפינו לירידה. הופתענו שגם בדו"ח וגם במחקר האושר בישראל לא פחת. הוא גם לא עלה, נכון, אבל הוא לא ירד".
איך אפשר להסביר את המצב הזה?
"אחד ההסברים לתופעה הזאת הוא שמצד אחד קרו הרבה דברים בעולם כמו אי־ודאות כלכלית, נושא הבריאות שגרם לאנשים לחשוב יותר בפרופורציה על החיים. מצד שני, אנשים היו יותר בבית, החיים הפכו מאוזנים יותר, לא ישב להם בוס על הראש כל היום, לא הציקו להם בעבודה, חלקם היו בחל"ת והיה להם לראשונה אחרי עשרים שנה של עבודה חופש – והאושר שלהם לא פחת. זאת אומרת שהלחץ והמתח בעקבות העבודה הופכים להיות נושא מאוד מרכזי בהחלטות בנוגע לקריירה ועבודה. חלק מהאנשים שעבדו במקום עבודה הרבה מאוד שנים הרגישו נבגדים. הרי זה מקום העבודה שלהם, ופתאום כשפרצה הקורונה שלחו אותם לחל"ת. הם הרגישו שמקום שבתקופת משבר שולח אותם הביתה הוא לא מקום שהם רוצים להיות בו", הוא מסביר.
"אנשים אמרו לעצמם: 'חיינו עד היום חיים מסוימים ואנחנו לא מוכנים לחיות כך יותר'. הם רצו יותר פנאי, יותר זמן למשפחה, חלקם היו מוכנים גם לרדת ברמת החיים לשם כך. יש אנשים שמוכנים לרדת ברמת החיים מבחינה כלכלית כדי להעלות את הרווחה הנפשית. זה קורה גם בקרב צעירים וגם בקרב מבוגרים".
זה בולט אצל כולם או בקרב אוכלוסייה מסוימת?
"אצל צעירים התהליך הרבה יותר משמעותי. יש מדינות כמו צרפת ופורטוגל שבהן נאסר על המעסיק לפנות אל העובד בשעות הפנאי, עד כדי כך. מתחילים גם לדבר בעולם על מעבר לשבוע עבודה של ארבעה ימים ויש מגמה של איזון בין החיים לעבודה. גם בהייטק האיזון מבוקש יותר מבעבר. עם זאת בתחום הזה קל יותר להעביר עובדים לעבודה היברידית, שחלקה מהבית וחלקה מהעבודה", הוא אומר.
"חלק מהאנשים שהיו תקועים בפקקים במשך שלוש שעות בדרך אל העבודה ובחזרה ממנה מבינים פתאום שהם חוסכים לעצמם שלוש שעות ביום, ומדובר ב־15 שעות בשבוע ו־60 שעות בחודש. אבל בוא נניח שמספיק שעמדת שעה אחת ביום בפקקים ועברת לעבוד מהבית. קיבלת עוד 20 שעות בחודש. זאת כמובן פרט לעצבים, ללחץ ולמתח שדורשת הנהיגה לעבודה בשעות העומס. בגלל זה לארגונים קשה יותר לגייס עובדים".
אז מה בעצם מודל העבודה שיכול להיות אופטימלי?
"כנראה שהמודל הכי הגיוני, היכן שאפשר, הוא מודל היברידי. הארגון צריך לדעת איך לגרום לכך שהעבודה לא תיפגע והעובד לא ייפגע. זה לא נכון לשבת כל היום בבית. אדם צריך להתלבש, לצאת, לראות אנשים, לשוחח. הקשר הבינאישי חשוב מאוד ולא דרך זום. להיות תקוע בבית כל היום זה רע מאוד. אפשר גם לתת לעובדים בחירה באשר לעבודה ההיברידית. למשל, יש אנשים שמעדיפים לא לעבוד מהבית. הגמישות מאוד חשובה לעובד. הבעיה היא שחלק מהמנהלים מרגישים שהם מאבדים שליטה כשעובד מתנהל מהבית. מנהלים בעולם החדש יהיו חייבים ללמוד כיצד לעשות את זה", הוא קובע.
פרופ' שביט מציין כי חברות ברחבי העולם כבר מבינות את המציאות שהוא מדבר עליה. "יש ארגונים שבהם יש סמנכ"ל לענייני אושר שתפקידו לדאוג שהעובדים יהיו מאושרים. הארגונים מבינים שמשתלם להם שהעובד יהיה מאושר, כי בסוף זה גורם לכך שהעובד נאמן יותר לארגון, פריון העבודה עולה וגם שורת הרווח של הארגון עולה. בעולם זה מאוד נפוץ, ואני שומע היום מיותר ויותר ארגונים בישראל שרוצים ללכת לכיוון הזה כדי לגייס ולשמר עובדים. יש ניהול של העולם החדש וצריך לדעת לעבוד לפיו". בסופו של דבר, ברור שהקורונה הניעה שינוי משמעותי שנוגע בחייהם של רבים מאיתנו, ושהשפעותיו יורגשו לא רק בתקופה הקרובה אלא גם בשנים הבאות ויגדירו אמות מידה חדשות גם בנושא התעסוקה.