"הטרדות מיניות היו מאז ומעולם, הן לא משהו חדש שצץ היום", מציינת מיכל שרייבר־דיבון, ראש בית הספר לתארים מתקדמים וראש רשות המחקר במכללה האקדמית לחינוך תלפיות. "לשמחתי, הנורמות השתנו, והתנהגויות שהיו מקובלות בעבר והתפרשו כהלצה, כשחוק או כמשחק, אינן מקובלות עוד. לפרשיות האחרונות יש השפעה חיובית הן על המטרידים והן על המוטרדים. המטרידים מפנימים כי לא לעולם חוסן - מעשים מעין אלו סופם להתגלות, אף אחד לא חסין, הסתיימה ההסתרה, הסתיימה ההשתקה, הסתיימו הקומבינות. להערכתי, הפרשיות הללו מפחיתות וממזערות את התופעה של פגיעות מיניות ובוודאי הטרדות מיניות, כי עכשיו כל אדם יחשוב פעמיים לפני שהוא מחמיא לאישה, ולו כדי שלא יהיה אבק של הטרדה מינית, וטוב שכך. לגבי המוטרדות, בעיניי הפרשיות הללו מחזקות את הנפגעות, מעודדות לדווח, לא לשתוק, להתמודד באומץ ולא לפחד להתלונן, גם אם מדובר בדמות מוכרת ומוערכת".
ועדיין, יש הטוענים שפרסום פגיעות מיניות בתקשורת וברשתות החברתיות הוא בגדר משפט שדה.
"אם מטרת הפרסום היא למנוע פגיעה בנשים נוספות, אזי זוהי פעולה הכרחית, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". לדברי שרייבר־דיבון, הרע שצף צריך לצוף, כי רק כך ניתן לטפל בו כראוי. "כדי לפתור בעיה מסוימת עליך להכיר קודם כול בכך שיש בעיה, וזוהי הדרך למציאת הפתרון ההולם וההתמודדות עמה. העולם הוא טוב, רוב האנשים הם ערכיים, החברה ברובה היא חברה מתוקנת. הרע שצף אינו מעיד על הכלל, אלא על היכולת שלנו להתמודד באומץ עם התופעה, להסתכל לה בעיניים ולא להתעלם. לא לומר שמדובר במקרי קצה, לא להמעיט מחומרת המעשה. הרע שצף מעיד על הרצון שלנו לבנות עולם טוב יותר", היא מבקשת לציין.
"קמפיין 'מי טו' משפיע על כל האוכלוסייה ומחלחל גם לציבור הדתי והחרדי. הנה הבנו שהתפיסה שהציבור השמרני יכול לחיות בבועה, שניתן להסתיר ממנו את התמורות המתרחשות סביבו, היא תפיסה מיושנת. הציבור הדתי והחרדי מחובר למדיה ולתקשורת ומעורב בכל מה שקורה בעולם, גם בתחום של ההטרדות המיניות והפגיעות המיניות".
מה השינוי שאת מזהה?
"בשנים האחרונות חל שינוי מהפכני בחברה הדתית וגם בחברה החרדית. ניתן למצוא מטפלים מיניים דתיים וחרדים, יצאו לאור ספרים רבים הן לגיל הרך והן לאוכלוסייה בוגרת יותר העוסקים בחינוך מיני, בשמירה על קדושת הגוף - נושאים שבעבר היו טאבו, נפרצו. ההסתרות, הטיוח, הטאטוא וההשתקה הולכים ופוחתים ונוצרת תרבות אחרת, גם בעולם הדתי והחרדי", אומרת שרייבר־דיבון.
"העובדה שמכללות ואוניברסיטאות דתיות, כמו המכללה לחינוך תלפיות, הכניסו לתוך תוכנית הלימודים קורסים העוסקים בחינוך למיניות, כבר מהגיל הרך, מעידה על שינוי מבורך המחלחל גם לאקדמיה. קיימת הבנה כי חינוך מיני הוא הכרחי, השינוי צריך להיות תודעתי, המחנכים צריכים לקבל את הכלים שיאפשרו להם להתמודד בצורה מיטבית עם אירועים חברתיים מיניים במערכת החינוך, כדי שיגיבו בצורה נכונה לאירועים המתרחשים בין כותלי המוסד החינוכי, כדי שיזהו ילדים הנמצאים במצוקה, כדי למזער מצבים של ניצול ופגיעה. גננות, מורים ומחנכים צריכים לדעת כיצד נכון להגיב בכל מקרה, למי עליהם לדווח, מה מותר ומה אסור. אני חושבת שאם החינוך המיני יתחיל כבר מהגיל הרך, יש סיכוי שנצליח לבנות לילדינו ולנכדינו עולם טוב ובטוח יותר".
מעבירים את הבושה צד
גם ח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה, חברה בוועדה לקידום מעמד האישה, מסכימה כי המקום שבו אישה או גבר מחליטים לחשוף בפומבי את מי שפגע בהם, מחזיר לידיהם את הכוח: "זה מעביר את הבושה צד - מהנפגע אל מי שהשתמשו בכוח שלהם כדי לרמוס ולפגוע מינית במחשבה שמותר להם הכול", מסבירה ח"כ לזימי. "זה שלב חשוב במיגור התופעה. שלב שהעלה למודעות כלל עולמית וארצית את היקף התופעה ומערכות ההשתקה והטיוח של פגיעות ותקיפות מיניות, כאשר אפילו פדופילים ואנסים סדרתיים נהנו מהסדר הישן הזה ופגעו בעשרות אנשים, נשים, ילדות וילדים באין מפריע. זה ניער את המערכות המוסדיות שהיו צריכות ניעור, ועדיין יש עוד הרבה מאוד לתקן ולשנות".
אליבא דח"כ לזימי, חשיפת הפגיעה היא צעד מלא גבורה מצד הנפגעים והנפגעות: "מדובר באנשים גיבורים ונשים גיבורות שעושים כאן תיקון גדול, כזה שאת פירותיו יראו הילדים שלנו. אישית אני חבה להן ולהם תודה גדולה על האומץ, על זה שהם תורמים לחברה ולהיסטוריה תרומה אדירה".
יחד עם זאת, ח"כ לזימי מפנה אצבע מאשימה כלפי הרשויות בישראל: "אני חושבת שמרבות מהפרשות עולה תמרור אדום בוהק של הפקרות מערכתית שאפשרה פגיעות מיניות במשך עשרות שנים רק בשל אי־נעימות והודות לקשריו ומעמדו של הפוגע. לא יכול להיות שהקורבנות של הטורפים האלו היו חסרי הגנה, זה כשל שלנו כחברה ובטח כמערכת.
"נכון, הרבה רוע צף בימים אלה, וזה מעיד בעיקר על כמה מהרוע הזה התקיים בלי שטיפלנו בו או מיגרנו אותו, עם עצימת עיניים. אז זה קשה ושובר לב, מנפץ הנחות יסוד לגבי כל כך הרבה תפיסות, אך מנגד, זה בדיוק הניקוי שעל החברה לעשות מכל הרעות החולות. זה מצב קשה שנועד לייצר פה חברה מתוקנת יותר, ללא אלימות מינית".
ח"כ לזימי מתייחסת לפרשת חיים ולדר ולהשפעתה על החברה החרדית: "אין ספק שגם הציבור החרדי מושפע מקמפיין 'מי טו', וטוב שכך. פגיעות מיניות ואלימות מינית הן לצערנו נחלת כלל החברה, ויש למגר אותן בכל המגזרים. אני מקווה שישכילו להכיל באופן מלא ומחבק את הנפגעים והנפגעות, מה שלא קרה מיד במקרה של ולדר.
"גם כשהאדם הוא מודל לחיקוי ואיש חשוב בקהילה, אין לו זכות להיות מפלצת. להפך, מצופה ממנו לנהוג לפי אמות מידה גבוהות יותר, וכשהוא לא עושה זאת עליו להיות מוקע פי כמה וכמה. האומץ הדרוש כדי להתלונן בתוך חברה שמרנית גדול פי כמה, זה בדיוק מה שמאפשר לפוגעים לחשוב שיש להם יותר כוח לפגוע. כל אותם פעילים חברתיים ועיתונאים שחושפים את הפרשות הללו עושים עבודת קודש. הם אלו שהופכים את החברה החרדית לטובה יותר".
יהודית שילת היא מייסדת ומנהלת פורום תקנה, שנועד למנוע ניצול והטרדה מינית מצד בעלי מרות וסמכות רוחנית וחינוכית. הפורום החל את פעילותו לפני 17 שנה, לאחר שנתיים של בירורים, התייעצות ולימוד מעמיק של הנושא. "הבנו בזמנו שהעניין מורכב דווקא בגלל המעמד של הפוגעים. אנשים היו פונים אליהם מתוך יראת כבוד ורצון לקבל הדרכה ודרך, ומוצאים את עצמם בתוך מערכת יחסים של ניצול ופגיעה ברמות שונות, החל מהרף הנמוך של הטרדה ועד לרף הבינוני ומעלה. חשבנו שאין מצב שלקורבנות לא יהיה לאן לפנות, דווקא בגלל אותם סמכות ומעמד של הפוגע. לא די בכך שהם נפגעו, הם גם נאלצים להסתובב עם תחושה שאף אחד לא יאמין להם, הרי הפוגע הוא אדם ידוע, מוערך, גומל חסדים וכו'. דרוש אומץ כפול ומכופל להגיש תלונה כזו, ואומץ הוא הדבר האחרון שיש באותו רגע לקורבן, שמרגיש מושפל, חסר ערך ובעל תלות", מסבירה שילת.
"אנחנו, למעשה, מהווים את האופציה הנוספת למקומות שבהם לחוק אין מה לומר, ולא פחות מזה, אנחנו מביעים אמון והבנה שזה יכול לקרות. בשביל זה קמנו ובשביל זה היינו צריכים הרבה לימוד של הנושא מהרבה נקודות מבט, משפטיות, חברתיות וכו'".
מה את חושבת על הסערות האחרונות שהעסיקו את הציבור בכלל ואת הציבור הדתי בפרט?
"אני שמחה שהציבור מבין שחייבים לקבל אחריות ושאי אפשר להטיל את כל האחריות על מערכת המשפט. הוא כבר מבין שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד ולא לטפל, זה בנפשנו. גם קהילות צריכות להבין שכדי להחלים מהחולי הזה, הן צריכות לפעול ולפתח מנגנונים מסודרים ומודלים שייתנו מענה לכל נפגעת ונפגע. לפעמים יש תקופות שבהן צריך פשוט לנער את השטיח ולעשות מעשה. כל השנים ניסינו לעשות זאת במנגנון שלנו, שכלל גם פרסום. היום זה יותר ויותר נפוץ, כי אין מקום שנקי מזה. מה שקרה לאחרונה בהחלט ניער את העולם, ובוודאי את המגזר הדתי", היא מציינת. "כאמור, הפוגעים הם אנשים עם המון כוח, עוצמה והשפעה, ואי אפשר להתמודד איתם התמודדות רגילה. ברגע שמשתמשים בכוח הפרסום, הרשתות החברתיות ועוד, יש לזה אפקט ציבורי עוצמתי, כי משם מגיע הכוח של אותם פוגעים, ומשם בדיוק אנחנו גם נוטלים מהם את כוחם".
תפוחים רקובים שמבאישים את סביבתם
העיתונאית שרון שפורר מהאתר 'המקום הכי חם בגיהנום', אשר חשפה בעבר פרשות של הטרדות מיניות, אומרת כי לתפיסתה, אחד התפקידים החשובים ביותר של התקשורת הוא לחשוף עוולות כלפי הציבור. "עוול מבחינתי הוא מקום שבו האינטרס הציבורי נפגע ובעלי הכוח, ההון והעמדה רומסים את מי שחלשים מהם. זה לא משנה אם מדובר בשחיתות או באלימות כמו במקרים של סחיטה באיומים למשל וגם במקרים של עבירות מין. התקשורת, בהשפעתה על דעת הקהל, היא זאת שמניעה לא פעם את הרשויות לחקור. בעולם שבו לא הייתה תקשורת - הרבה דברים היו נותרים סמויים מאיתנו, ועבריינים בכלל - בין אם משפחות פשע, עברייני צווארון לבן או עברייני מין - היו ממשיכים לפעול באין מפריע. בעולם אוטופי אפשר היה לפנות אולי לרשויות החוק, אלא שטחנות הצדק כידוע טוחנות לאט, אם בכלל. לרשויות החוק אין לדאבוננו מספיק ידע, כוח אדם ומיומנות כדי לטפל בנושאי עבירות מין, וכאמור, לא רק בהן. עברייני מין וגם עבריינים בכלל אינם פוגעים רק בנפגע העבירה או בקרוביו ובמשפחתו; גלי ההדף של מעשיהם מרעילים את סביבתם ומשפיעים על שיקול הדעת שלהם. במקומות עבודה, למשל, ניתן לראות את זה בצורה הברורה ביותר - אנשים כאלו פועלים לא פעם משיקולים לא מקצועיים אלא משיקול אחד, שהוא טובות ההנאה שהם רואים לנגד עיניהם. אלו תפוחים רקובים, ולכן אני חושבת שהאינטרס של החברה כולה - ימנים ושמאלנים, חרדים, דתיים וחילונים - הוא לעצור אותם בטרם יבאישו את כל מה שסביבם".
שפורר מוסיפה כי הפרשות שנחשפו בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז החל קמפיין 'מי טו' בארץ ובעולם, גדולות בהרבה מהשמות שנחשפו בהן. "כל פרשה כזו שנחשפת מביאה לחשיפת פרשה נוספת וגורמת לעוד נשים וגברים לדבר. היא עוצרת עוד ועוד תוקפים והופכת את החברה שלנו לטובה יותר, נקייה מהתנהגות מרעילה. גם אם עסקינן בפגיעות קשות וגם אם עסקינן בפגיעות ברף נמוך יותר, הן מלמדות את כולנו בסופו של יום על כבוד בין אדם לחברו".
את חושבת שהרע הזה שמציף את העולם מעיד על עולם פסימי או דווקא מסמן לנו משהו טוב?
"לרוב אני אופטימית. האם העולם יהיה נקי לחלוטין מעברייני מין בעקבות זאת? לא. אבל אפשר להוביל לשינוי גדול בעזרת שיח ציבורי. שיח על דיבור ועל התנהגות רעילה ולא מכבדת, התנהגות בריונית שמהווה כר גידול לתוקפנות מינית ושיח על תכנים מבזים שאנחנו צורכים במדיות השונות. יש רגעים שבהם תוקפת אותי פסימיות, וזאת כשאני מבינה שמאחורי המטרידן והפוגע מתייצבים אנשים בעמדות כוח שממהרים להכשיר את התנהגותו ולטשטש את חומרת מעשיו. יש פרשות שבהן אפשר לראות את הכיסוי וההגנה הטוטאלית לצד הפוגע גם במחיר של השחתה חברתית, בשל אינטרסים, שנראים כלפי חוץ כאינטרסים כלכליים בלבד".