השבוע ביום האם מחשבותיי וליבי היו נתונים לאישה אחת מיוחדת שלא זכתה להיות אם. אישה שהרשויות האמריקניות חמסו ממנה את הזכות להביא ילדים לעולם, ובכל זאת חייה היו מופת של מסירות ומשפחתיות. אסתר פולארד.
אסתר צלחה בחייה מהמורות לא אנושיות. היא הייתה יכולה להעביר קורסי העצמה, אימון והישרדות נפשית. באורחות חייה לימדה מהי אהבה לאיש, מהי מחויבות, עד כמה אפשר ללכת נגד כל העולם, באופן הכי מילולי של הביטוי, למען בעלך, למען האמת שלך, למען מדינה שבוגדת בך.
חמישה מכתבים תמורת אלפיים
את אסתר פגשתי לפני כ־19 שנים. העורך שלח אותי לראיין אותה על יהונתן. האווירה בישראל ובעולם הייתה אנטי פולארד, ואני הייתי צריכה לעבור מבדקי כנות כדי לזכות באישורה. בתחילת הפגישה שלנו כמעט הכול נשבר. אמרתי מילה שלא במקום ואסתר מיד נסגרה. אחרי שהשבתי את אמונה היא אמרה לי משפט שמלווה אותי בכל יום שישי, בכאוס של טרום הדלקת הנרות. "השטן תמיד מקטרג לפני שקורים דברים גדולים. לכן ברגעים שלפני כניסת השבת יש הרבה לחץ ורוגז, הרוע מבקש לחסום את הדרך לשבת קודש. אז אולי הרוגז הזה שהיה בינינו הוא חלק מקטרוג השטן", אמרה, "אולי מהריאיון הזה ייצאו דברים טובים".
הריאיון ההוא הוליד כמה דברים טובים מבחינה ציבורית, אבל גם חשף בפניי אישה קשוחה־רכה שחצבה לעצמה דרך ייחודית, בלתי מתפשרת ורוויית ערכים נדירים.
פגשתי אישה שלא היססה לקשור את גורלה בגורלו של אדם שכולם הפנו לו עורף. המפגש הראשון בין אסתר ויהונתן היה מכתב שהיא כתבה, כמעשה של חסד, לאיש אנונימי שישב בכלא בגלל ריגול לטובת ישראל. יהונתן כתב לה בחזרה שני מכתבים, באחד סיפר את סיפורו והשני היה מכתב אישי של אדם גדוש באהבת העם והארץ. האופטימיות והמילים הטובות שלו הפתיעו אותה. אסתר ציפתה לקרוא מילים רוויות מרירות ופגשה מכתב ענייני ואופטימי. היא השיבה לו, ומכאן הכול התגלגל. אלפיים מכתבים כתבה אסתר ליהונתן במשך השנים, אלפיים מכתבים שנקראו בשקיקה. אך היא קיבלה בחזרה רק חמישה, כי השאר נעצרו על ידי השלטונות ולא הגיעו לעיניה המצפות. עוד ניסיון לשבור את רוחו ואת רוחה. מה שנלקח מהם עוד הוא איסור ההתייחדות, שמנע מהם להביא ילדים לעולם, כאב שהם נושאים איתם שנים רבות.
אסתר ויהונתן שמרו על קשר טלפוני והוא ידע לזהות בקולה של אשתו את רגשותיה. במהלך הריאיון שלי עם אסתר, יהונתן התקשר וקצת התרעם עליי. אסתר לא הייתה צריכה להגיד מילה. הוא הבין מהטון שלה שהיא נרגשת, אולי מעט מפוחדת מהעיתונאית הלא מוכרת. הוא ביקש, אפילו הזהיר, שאשמור על כבוד אשתו. הם שמרו זה על זו והיו נאמנים זה לזו בתנאים בלתי אפשריים. ובאקלים שבו נאמנות לבן או בת הזוג היא ערך הולך ונשחק, בתקופה שבה נישואים ארוכי שנים הם המלצה, בני הזוג פולארד הם הרבה יותר מפנס באפלה. הם עמוד אש.
סם החיים של יהונתן
אבל הזוגיות הזאת היא לא רק סיפור פרטי, היא לא רק תסריט מצוין מהחיים לסיפור אהבה נגד כל הסיכויים. הבחירה של אסתר ביהונתן קיפלה בתוכה בגדי לוחמת, שכפ"ץ כבד ונחישות של ברזל. מי לא היה נגדם? השירותים החשאיים, משרד המשפטים האמריקני והנשיאים לדורותיהם, וגם הציבור היהודי האמריקני שהקיא את פולארד מקרבו. בממסד הישראלי הזמירות לא היו שונות. משרדי הממשלה התכחשו לתרומה שלו, הפנו לו עורף והפיצו עליו שמועות זדוניות ככל שעלה על דמיון מפעיליו.
אסתר לא הייתה רק רעייתו של יהונתן. היא הייתה הדוברת שלו, הסנגורית, זו שצועקת בקולי קולות שהמלך הוא עירום, אפילו אם העוברים והשבים מביטים בה במבט של פליאה ורחמים, גם אם קריאתה נענתה בהד של שתיקה רועמת. וכמו שהטילו רפש ביהונתן כך דאגו להשחיר גם את פניה. כי כל עוד נפשה בה וקולה בה היא הייתה הוכחה חיה לעיוות המוסרי של המערכת. המלחמה הנחושה הזאת, מלחמת שלושים השנים שלה, גבתה מחירים של עוני ובדידות, פגיעה בבריאות וחוסר אמון. ואסתר נשאה את כל ההשפלות והמשיכה. היא דפקה על כל הדלתות, הרימה טלפונים, רצה בין פגישות. הכול כדי להציל את חייו של יהונתן.
אסתר הייתה שם בשבילו במובן הכי פרטי, אבל היא גם הייתה שם במקומנו במובן הכי כללי. כי מי שחב לו חוב של אמת הם אזרחי מדינת ישראל. וגם כשנרדמנו בשמירה, כשהאמנו לשקרים, כשהתעייפנו, היא עשתה את הראוי והנכון למען האיש שנטשנו. וגם על התזכורת המוסרית הזאת אנחנו חבים לה תודה.
באופן הכי פלאי שיש, האהבה של אסתר ויהונתן לעם ולארץ לא התעמעמה. היא נשארה חדה וצלולה וברורה לאורך כל הדרך. לפני שש שנים חלום החופש התגשם. יהונתן שוחרר בתנאים קשים ומגבילים ועדיין נאסר עליו לעלות לישראל, אבל סוף סוף הם התאחדו והיו למשפחה. בני הזוג התגוררו בדירה קטנטנה בניו־יורק, מייחלים ליום שבו יעלו לארץ.
רק לפני שנה נישקו אסתר ויהונתן את אדמת הארץ הטובה שאליה ערגו יחד. הם לא בזבזו זמן, ולמרות המאבק של אסתר בסרטן השניים רקמו תוכניות לסיוע למדינת ישראל. כן, פשוט כך. מסירות אין קץ, עד הנשימה האחרונה.
מעט אחרי שעלו לישראל סיפר יהונתן ל'ישראל היום' שאסתר הייתה לו סם חיים. שהיא הייתה אחת הסיבות לכך שהוא לא נטל את חייו בשנותיו הארוכות בכלא. "הדבר היחיד שאני רוצה לכתוב על המצבה שלי הוא: 'אני אוהב את אשתי יותר מהחיים עצמם, ואני אוהב את הארץ והעם שלי'", כך אמר. השבוע נפרדה אסתר מהחיים. היא הותירה לנו את התפקיד של הדאגה ליהונתן, ומורשת עצומה של אהבה ומסירות.
לתגובות: [email protected]