גשם
גשם צילום: איסטוק

החורף הישראלי הוא כמו אוטובוס ישראלי: יש לוח זמנים, יש תחזית, אבל אתה אף פעם לא יודע מתי הוא באמת יגיע, אם בכלל. בניו־יורק או בלונדון חורף הוא חורף: אתה קם בבוקר, עוטף את עצמך בצעיף, כפפות ועוד מאתיים שכבות, ויוצא אל הסערה המשתוללת בחוץ. בישראל אתה קם בבוקר, מסתכל על השמש והעננים שמשחקים עם עצמם מחבואים ושואל את עצמך איך להתמודד גם היום עם חוקי החורף של מרפי. שהרי אם תתלבש היטב, הטמפרטורה בוודאות תנסוק וכל היום תזיע כמו איזה מרפי אירי שנקלע לגוש דן בצהריים בהירים של אוגוסט. אבל אם תסתפק בסוודר קליל, הטמפרטורה תצנח ובמהרה יתברר שהשמש בשמיים שקרנית כמו חברי הכנסת של ימינה.

פעם, לפני זיליארד שנה, כשהייתי צעיר, רזה ויפה (סתם, יפה לא הייתי), לא הייתה לי שום התלבטות. הייתי זורק על עצמי חולצה עם שרוולים קצרים, ורגע לפני שהייתי יוצא מהבית ההורים שלי היו עוצרים אותי ואומרים: "אתה לא באמת יוצא ככה, נכון?"

"למה לא?" הייתי שואל.

"מה עם מעיל?"

"תלוי".

"במה?"

"תלוי על הקולב במסדרון, כרגיל".

"יהיה לך קר".

"יהיה בסדר", הייתי אומר ויוצא אל הסופה שמרפי היה משלח בי ברגע שהיה רואה אותי בלי מעיל. רק שבחיים, כמו בחיים, ההורים תמיד צודקים. הם אמרו שיהיה לי קר, והיום, אחרי שלושים ומשהו שנה, באמת קר לי. אם אני יוצא החוצה בלי מעיל ומגלה שהשמש משחקת אותה עידית סילמן.

אבל אם אני לוקח מעיל זה סיפור אחר לגמרי. נגיד בבוקר, בדרך לתפילה חייבים מעיל כי הגוף עוד בטראומה בגלל הפרידה האכזרית מהשמיכה. אבל בבית הכנסת חייבים לפשוט את המעיל כי המזגנים פועלים לפי בישול לחומרה וכל החלונות סגורים כדי שהאומיקרון לא יברח. אז מניחים את המעיל ומניחים תפילין ומניחים שהתפללנו בכוונה מסוימת, ובסוף התפילה יוצאים מבית הכנסת ומגלים שהשמש החליטה שהיא בעצם כן מחממת, כי זו הבעיה עם החורף הישראלי, הוא לא לגמרי סגור על עצמו. בקיץ אין דבר כזה שנקום בבוקר ונתלבט מה ללבוש. בחורף? כל יום. וזה חבל, כי אני מאוד אוהב את החורף (כן, אני מחורפן, מה תעשו לי?). במיוחד אני אוהב לצאת החוצה בגשם זלעפות מכורבל היטב ב... רגע, איפה המעיל? תלוי. בבית הכנסת. ברור, אחרת מרפי לא היה מביא גשם.

עם הילדים המצב אפילו עוד יותר בעייתי. תארו לכם משפחה שמתארגנת בבוקר בלחץ (זה תמיד בלחץ, גם כשזה לא). את הקטנים חונטים היטב במעילים מהודקים, הגדולים ממילא ישנים עד הצהריים, ורק הבן האמצעי, ילד הסנדוויץ', מתהלך לו בנחת עם סנדוויץ' ועם שרוכים פתוחים ובלי מעיל.

"איפה המעיל שלך?" שואלים ההורים.

"מה?" שואל הילד אינסטינקטיבית.

"המעיל", צובטים ההורים את עצמם חזק חזק כדי לא לאבד שליטה, "איפה הוא?"

"לא יודע".

"אז תחפש!!!"

במשך שלוש דקות תמימות הם מחפשים – על המתלה, על הכיסא, על השולחן, מעל ומתחת לשטיח, אפילו במקרר (מקום די הגיוני בשביל מעיל), אבל המעיל איננו. ממש מעילה.

"יכול להיות שהשארת אותו אתמול בבית הספר?" שואלים ההורים בייאוש.

"כן", אומר הילד, "בכיתה".

"אז למה אתה לא אומר?"

"שכחתי".

"טוב", אומרים ההורים, "אל תשכח להביא אותו כשאתה חוזר מבית הספר. עכשיו החוצה".

אבל בחוץ קר וגשום, כי מרפי יודע שלילד אין מעיל. "קח את המעיל שלי", מקריבה את עצמה האם, שהיא בדרך כלל קומפקטית יותר מהאב ולכן קרובה יותר למידותיו של הילד. חוץ מזה שהאבא לא יכול לנדב את המעיל שלו כי הוא נשאר על המתלה בבית הכנסת, כזכור. וכך כולם יוצאים אל הסערה האכזרית של מרפי והאמא חוטפת שפעת, אבל יוצאת שלילית באנטיגן וזה מה שחשוב. ובאמת הילד חוזר אחר הצהריים מבית הספר עם המעיל ומראה אותו בגאווה לאמו. "את רואה", הוא אומר לה, "אני לא כזה בלגניסט כמו שאת אומרת".

"כן", היא מאשרת, "אבל... איפה המעיל שלי?"

כי ככה זה חורף ישראלי. בבוקר קר וחייבים מעיל, בצהריים חם אז מי זוכר אותו בכלל. בגלל זה הילדים שלי לוקחים אחריות ולא לוקחים מעיל, ואני, שמנהג אבותיי בידי, אומר להם: "אתם לא באמת יוצאים ככה, נכון?"

"למה לא?" הם שואלים.

"מה עם מעיל?"

"הכול בסדר", הם אומרים ויוצאים מהבית עם מכנסיים קצרים, או עושים לי טובה ולוקחים איתם מעיל ושוכחים אותו בבית הספר. או בבית של פז רצאבי. או אצל מרפי. כי ככה זה חורף ישראלי, אתה לא יודע האם ירד גשם והאוטובוס לא יגיע, או שלא ירד גשם והאוטובוס לא יגיע, או ירד ויגיע או יגיע ולא ירד או ייתי ולא אחמיניה או יעלה ויבוא או יבוא וייעלם. המעיל, אני מתכוון.

אין תרומה במשפטים

אי שם בעידן התמימות היה לנו חלום שיום אחד יהיה פה ראש ממשלה עם כיפה, ורמטכ"ל עם כיפה, ויועץ משפטי לממשלה עם כיפה, ואז מן הסתם יבוא המשיח. עם כיפה, ברור.

אז ראש ממשלה עם כיפה יש לנו (טוב, סוג של ראש ממשלה), וגם מפכ"ל משטרה עם כיפה היה פה, והשבוע גם נפרדנו בדמעות (סתם, לא) מיועץ משפטי לממשלה עם כיפה. זאת אומרת היועץ עם כיפה, לא הממשלה. אם כי גם בממשלה יושבים כמה חובשי כיפות, שאחד מהם אפילו סיפר בגאווה בריאיון חגיגי איך הוא עזב את אשתו למען העוזרת הפרלמנטרית שלו ו... לא משנה, העיקר שיש לו כיפה.

נו, אז היו לנו פה מפכ"ל עם כיפה ויועמ"ש עם כיפה. שהחיינו וקיימנו וברוך שפטרנו. האם הם השאירו אחריהם מערכת אכיפת חוק טובה יותר? מה רוני אלשיך תרם למשילות ולקוממיות עם ישראל בארצו? האם פעילותו הענפה של אביחי מנדלבליט במשך שש שנים הביאה לכך שבמדינה היהודית יש יותר צדק? איך בדיוק השקרים והמגלומניה של נפתלי בנט מקדמים פה חברת מופת, אור לגויים, ממלכת כהנים וגוי קדוש?

אז מה עוזר לי שיש כיפות על ראשיהם? מה משנה לי שבנט ואני גדלנו באותה תנועת נוער אם הוא מפנה את הגב לערכים שלמדנו בתנועה? מה אכפת לי שמנדלבליט ואלשיך חובשים כיפה כמוני והולכים לבית הכנסת כמוני ומדפדפים בעלונים תוך כדי התפילה כמוני (סתם, סתם, מה פתאום תוך כדי התפילה) אם בסוף הם רודפים כבוד במקום לרדוף צדק? מה שווה הכיפה אם בסוף הם עושים לי כיפה אדומה?

בסופו של דבר אלשיך ומנדלבליט פגעו באכיפה, וגם בכיפה. אלשיך כבר הלך הביתה, מנדלבליט הצטרף אליו השבוע בין שתי פרשות סמליות במיוחד. כי אם ככה נראים המשפטים, ממש לא ברור מה פה התרומה.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com