רק לפני כמה חודשים אמר שר האוצר ליברמן שבעקבות הקורונה יש מי שיצטרך למצוא לעצמו מקצוע אחר. אישית, התייחסתי בכובד ראש לאמירה הזאת, בחינת דברים היוצאים מלב האבן נכנסים אל לב הבשר. ניסיתי לחשוב מה אני יכול לעשות, איזו עתודה מקצועית אני יכול לטפח כדי לא להיות תלוי בחסדי תווים ירוקים והגבלות קפריזיות, רצוי בתחומים שנושקים לקריירה הנוכחית שלי.
ואז הרעיון היכה בי. היה זה כשצפיתי במשחק פוטבול אצל בנצי השכן, שלקח על עצמו כמשימה להוכיח לי שאני יכול להיות עוד יותר אנגלוסקס ממה שנדמה לי. אז ישבנו אצלו על פרנץ' פרייז והוט דוגס וראינו את מגדלי האדם מתנגשים אלו באלו בחיפושים אחרי הכדור הפחות עגול.
"אני אהיה היהודי הראשון בליגת הפוטבול האמריקאית!" הצהרתי במלוא הרצינות. הרי כסף יש בזה, וגם יוקרה. שני הדברים שהכי חשובים לי במקום העבודה.
"כבר יש יהודים בליגת הפוטבול האמריקאית", הוא ענה. צריך לשבח את בנצי שבחר להשבית לי את החלום על רקע טכני ולא על רקע חוסר התאמה משווע בין מבנה הגוף הלולבי שלי ובין ילידי הענק שהתרוצצו על המרקע.
"חוץ מזה שאתה לא תשרוד ארבעים שניות", בנצי השלים את המחשבה וביטל רטרואקטיבית את כל השבחים לעיל.
אבל אני כבר התאהבתי ברעיון להיות יהודי ראשון באיזושהי ליגה אמריקאית. הרי אני אפילו לא צריך להיות טוב, ההישג הוא כבר בהגעה למעמד. ניצחון-ניצחון סיצ'ואיישן איך שאומרים הגויים.
אבל חלומות ושברי חלומות מונחים בארון. בכל ליגה אמריקאית שיכולתי לחשוב עליה כבר יש או היה יהודי. ואז היכה בי עוד רעיון שהיה טוב מקודמו עשרת מונים.
אני אהיה היהודי הראשון בליגת ה-WNBA! ליגת הכדורסל הלאומית לנשים בארצות הברית. לא רציתי להקדים ולשמוח אז ניגשתי לבדוק ואכן, מעולם לא היה יהודי בליגת כדורסל הנשים האמריקאית.
"גם גוי לא היה", העירה אשתי.
"אנחנו צריכים להיות אור לגויים, נשמה", הוכחתי אותה באלגנטיות המפורסמת שלי.
"בכדורשת בחיים לא היינו נותנות לך להצטרף", היא סיננה.
"כי כדורשת זה פחות ספורט, יותר חוג חזו"ן לנשים", יריתי עוד עקיצה סמויה וברחתי לפני שיכולתי לוודא שאשתי אכן קלטה את הניואנס.
אבל מתברר שלא רק אשתי חשבה שהרעיון החלוצי שלי בעייתי. מצד אחד קמה עליי קשת שלמה של רבנים, החל מבית הלל וכלה בנטורי קרתא. לרגע אחד שמו כל הרבנים את המחלוקות בצד והתאחדו תחת הדגל של לבאס לי את החלום.
הטענה הייתה שיש בעיות רציניות של צניעות וחילול השם. בתגובה להאשמות הללו חזרתי שוב ושוב על המנטרה "וחי בהם!" מתוך תקווה שזה יעשה רושם על מישהו. באמת היה נדמה שכמה מרבני בית הלל עומדים להישבר, אבל בסוף הם נותרו איתנים בדעתם.
מצד שני קמה עליי ליגת ה-WNBA. הליגה, מתברר, לא ראתה בעין יפה את העובדה שיהודי כמוני נרשם לדראפט, האירוע שבו קבוצות ה-WNBA בוחרות את השחקניות החדשות שיצטרפו אל הקבוצות השונות.
"זה לא בגלל שאתה יהודי", הם ניסו לסבן אותי, "זה בגלל שאתה גבר".
"אין סיכוי שזו הסיבה האמיתית", הטחתי בהם, "הרי גבר ואישה הם זהים לכל דבר ועניין". על זה באמת לא היה להם מה להגיד והם אישרו לי את ההרשמה לדראפט, כמו גם מנוי שנתי לדוריטוס.
ההתנגדויות משני הצדדים הותירו בי טעם חמוץ אבל גם מוטיבציה גדולה להוציא לאור את צדקתי ולייצג את עמנו בכבוד ובתשלום מתגמל פלוס.
כשהגיע ליל הדראפט ישבנו בבית כל המשפחה בסלון וחיכינו לשמוע את השם שלי יוצא מפי קומישינר גדול בקדושה וטהרה. ואכן במקום ה-34 והכמעט אחרון הלוס אנג'לס ספארקס בחרו אותי, יאיר יעקבי, לשחק במחיצתם. הקבוצה מלה לה לנד בחרה בי כנראה כי הן הבינו את החשיבות של שחקן יהודי בליגת הנשים הטובה בעולם, או בגלל ששלחתי להם תמונות של אשתי במקום. לעולם לא נדע בוודאות.
העונה התחילה וכפי שגוורדיית הרבנים חששה - האתגרים היו לא פשוטים. אבל איך אומרים, ריבונו של עולם לא נותן לנו ניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. את זה אנחנו עושים לבד.
ובאמת היה קשוח. אבל לאט ובטוח מצאתי פתרונות. עדכנתי את המאמנת שכדי לא ליפול בשמירת נגיעה אני לא עושה פאולים או עולה לריבאונד. שלא לדבר על חסימה לפיק אנד רול. תתכבד הרכזית שלנו ותעקוף את המגינה שלה באמצעות סבסוב מוצלח ותו לא. בנוסף לכך, כדי לא להרבות שיחה עם האישה, לא הייתי מתקשר עם השחקניות שאיתי תוך כדי המשחק ולא הייתי מצטרף לקבל תדרוך מהמאמנת בפסקי הזמן. שלא לדבר על האפטר-פרטיז בבית של פטרישה הסנטרית. כי גם בניכר חשוב לזכור מי אתה ואיפה אתה כיהודי שייך. וזה לא במסיבות של שייגעציות. זה על המגרש עם אותן השייגעציות.
השבועות חלפו ומהר מאוד הקבוצות היריבות התרגלו לנוכחותו של שחקן יהודי בהרכב היריב. כי באמריקה מבינים מה זו נאורות ומה פירושה של קדמה. או בגלל שהם הפנימו שכישורי המשחק שלי משחקים לטובתן. לעולם לא נדע בוודאות.
גם הרבנים שיצאו נגדי בתחילה התחילו להתרכך ולדבר על ה"קידוש השם שהיהודי הזה עושה בזמן שהוא מוביל את הקבוצה שלו למאזן הגרוע ביותר בהיסטוריה של הספורט".
אז הליגה הייתה בעד והרבנים היו בעד, וזה, בכנות, הוציא לי את כל החשק. מה הטעם להיות פורץ גבולות אם כולם מבסוטים עליך? אז לא נותרה לי ברירה והודעתי במסיבת עיתונאים מרגשת שאני תולה את הנעליים.
"אבל מה תעשה עכשיו?" שאל כתב הספורט של ESPN בדאגה.
"אני מתכוון לפרוש מכל ספורט באשר הוא", עניתי ואז הישרתי מבט ממזרי למצלמה, "אני הולך להתמקד בכדורשת".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com