"ערן היה המורה שלי לחיים"

האלוף (במיל') דורון אלמוג (70), שהתפרסם גם בזכות האבהות המסורה שלו, לא זכה לשמוע את בנו ערן קורא לו "אבא", אבל בזכות בנו הוא השיא משואה באחד מימי העצמאות. בימים אלה הוא מקבל את פרס ירושלים לרווחה ובריאות של 'בשבע', ובכלל זוכה להערכה חברתית גדולה מעבר לתפקידיו המשמעותיים במבצעי צה"ל הרבים.

את ההשראה הציונית והערכית שלו, הוא מספר, קיבל לפני הכול מהוריו, בת עמי (תמי) ומתתיהו (מתי) אברוצקי, צברים שנולדו בימי המנדט הבריטי. "מלחמת העצמאות הייתה החוויה המעצבת שלהם, והם נתנו לנו, הילדים, להבין שהדבר הכי קדוש וחשוב מבחינתם הוא המדינה היהודית ולא היה דבר שיותר חשוב מבחינתם. המדינה היא פיקדון בידי הממשיכים. הם אמרו תמיד כי למען מדינה ישראל צריך להיות נכון להילחם ואפילו להקריב את החיים. אני מכנה אותם דור מגש הכסף". אלמוג הוא הבכור מבין ארבעת הילדים. האב נפטר והאם, שתיבדל לחיים ארוכים, היום בת 92.

אלמוג, תושב נס ציונה, נולד וגדל בראשון לציון. הוא בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים ב־69', לשירות צבאי ארוך של 34 שנים, מלוחם בחטיבת הצנחנים ועד אלוף פיקוד הדרום. "החוויה המעצבת של בני דורי הייתה ללא ספק מלחמת יום כיפור. הייתי מפקד פלוגת צנחנים, בן 22. נלחמתי בדרום וערן אחי נלחם בצפון. השמועות היו ששנינו נהרגנו. ב־16.10 הוריי התבשרו על מותו באופן רשמי וחששו לגביי, כי שמעו שבגזרה שלי היו הרבה אבדות לצנחנים. בסוף המלחמה, ב־24.10, התקשרתי הביתה. אמי הייתה מופתעת לשמוע את קולי, והשאלה הראשונה שלי הייתה מה עם ערן. היא ענתה באלה המילים: 'ערן הלך. אין לנו ערן יותר'".

הדסקית של ערן תלויה בחדר העבודה של אלמוג, מוכתמת בדמו. "השכן, אלוף שמואל אייל, היה ראש אגף כוח אדם במטכ"ל, והוא שהביא את הדסקית שלו ובישר על מותו להוריי. חזרתי מהמלחמה שבור. בימים ההם לא ישבו שבעה ולא היו לוויות. הן התקיימו רק אחד עשר חודשים לאחר מכן. המשכתי לרמת הגולן ומצאתי את הטנק השרוף שלו, את הקסדה שלו ואת אקדח הזיקוקים שלו. המשכתי לבתי חולים ותחקרתי את החיילים שלו. התברר שהוא עף מהטנק, דימם במשך ימים ופונה ללא רוח חיים רק שבעה ימים לאחר מכן. השר לשעבר יעקב נאמן הוא שחילץ אותו והוא שהמליץ עליי לפני שש שנים לקבלת פרס ישראל".

התחתן עם אהבת חייו

על דידי, רעייתו, אלמוג שמע מאחיו שנהרג "היא יצאה עם ערן והוא טען שהיא הכי יפה בראשון לציון אבל היא לא בשבילו אלא בשבילי. הכול היה תמיד בצחוק ואף אחד לא דמיין שתבוא מלחמה כזו, ואחרי המלחמה, בזכות העקשנות שלי זה קרה. היינו חברים כמה חודשים אחרי המלחמה ומאז אנחנו ביחד באהבה גדולה. ערן אחי הוא הסיבה לכך שעשיתי שירות קבע ארוך – התחושה שהוא נשאר מאחור מדמם גרמה לכאב, תסכול וזעם גדולים. כל השנים אני נושא עמי רגשי אשם על כך שאני, הלוחם והבכור, לא הייתי שם בשביל לעזור. תמיד חשבתי שאם הייתי לידו הייתי מציל אותו, ויש לי רזומה של כל כך הרבה קרבות... היה בי המון כעס על החברים שלא עזרו והייתה בי גם תשוקה גדולה להמשיך להיות מפקד, לוחם, להיות בחזית - ובמידה רבה דווקא למענו. הגעתי למלחמת יום כיפור עם ניסיון קרבי אחרי השתתפות בפשיטה על האי שדואן, כמוביל כוח צנחנים בטריפולי במבצע הראשון נגד המחבלים שקשורים לרצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. ב־75' התמניתי למפקד סיירת הצנחנים, אחרי שמפקד החטיבה חשש לתת לי את התפקיד בגלל שאני בן למשפחה שכולה. הוא אמר לי: 'אתה צריך להיות ראשון, ואין לי זכות מוסרית לשלוח אותך בכזה מצב רגיש. אם חלילה יקרה משהו, אני לא מסוגל ללכת אל הוריך'. אז אמרתי לו: 'תלך אליהם עכשיו'. והוא אכן עשה זאת. הם אמרו לו שאם הוא מאמין בי הוא יכול לשלוח אותי לכל מקום, ואם יקרה משהו הם כבר ידעו להתמודד. אבא שלי אמר לו: אי אפשר שכל משפחה שכולה תחליט שהיא לא תשלח ילדים לקרבי, ואמא שלי אמרה שהיא מאמינה בגורל. עד היום היא אומרת שאם צריך לקרות משהו אז זה יקרה גם מהחלקה על קליפת בננה".

שנה וחצי לאחר מכן הוא היה החייל הראשון במבצע אנטבה לשחרור 105 בני הערובה. חברו יוני נתניהו, שלחם איתו בעבר, נפל במבצע הזה.

אחרי ארבע שנות חברות התחתן אלמוג עם אהבת חייו. כשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, ד"ר נצן אלמוג, המרכזת כיום את תחום לימודי מוגבלות בקריה האקדמית אונו. חמש שנים לאחר מכן נולד הבן השני ערן, בתקופה שבה אלמוג השתתף במבצעים חשאיים להבאת יהודים מאתיופיה דרך סודן. "זה היה טבעי שאתן לו את השם ערן על שם אחי. זמן קצר לאחר הלידה ראינו שמשהו לא בסדר. הוא לא הגיב לקולות, לא היה מעקב עין. חשבנו שאולי הוא לא רואה או לא שומע. התחלנו סדרה של בדיקות ובגיל שבעה חודשים בדיקת MRI העידה שהוא סובל מאגנזיס של הקורפוס קלוסום, חוסר סיבי מוח שמחברים את האונה הימנית לשמאלית. לא ידעו אז להגיד אם תהיה לזה איזושהי השפעה. בהמשך הגענו לאבחון של פסיכולוגית מהתפתחות הילד והיא כבר קבעה כי מדובר בצירוף של אוטיזם ופיגור וככל הנראה הוא לעולם לא ידבר ויישאר תמיד ברמה של גיל כמה חודשים".

איך קיבלתם את הבשורה?

"אני מגדיר את זה כשמיים נופלים. דידי מיד הבינה מה המשמעות. היה שם בכי גדול של שנינו ובעצם בשנתיים הראשונות הייתה שאלה איך ממשיכים מכאן ומה הטעם לחיים, כשאנחנו יודעים שהוא אפילו לא יסיים גן ילדים ותמיד יהיה תלוי באופן מוחלט בחסדי אחרים".

העובדה שהוא נקרא עם שם ערן אחיך, עם כל הציפיות והגאווה, השפיעה עליכם?

"בוודאי שזה העצים את הכאב. כשהורים מביאים ילד בריא ומוצלח, תמיד יש אמירות כמו 'התפוח לא נפל רחוק מהעץ', ויש נחת, שמחה, גאווה. כשאנחנו גאים בילד המוצלח אנחנו גאים בעצמנו. אבל למזלי, ההסתכלות שלי מההתחלה הייתה מאוד מיוחדת: מאז ומתמיד אני מגדיר את ערן בני כמורה הגדול של חיי, כי הוא בעצם מלמד אותי את כל הדברים שלא ידעתי, והדבר שהוא הכי מלמד אותי זה איך נראית החברה הישראלית בחצר האחורית. במקום שמסתירים אותם".

אתה בעצם פורץ דרך, כי בזמנו היו מסתירים את הילדים עם הצרכים המיוחדים.

"כן, ולצערי עד היום אנשים רבים מסתירים, לא מדברים ולא רוצים לדבר. הסתרה תמיד הייתה ותהיה, ובכל זאת כחברה כן התקדמנו. בכל אופן לי ולדידי לא הייתה אף פעם דילמה. שיתפנו מיד את כולם, את המשפחה ואת החברים. היה ברור לנו: ערן הוא בננו כמו שהוא, אנחנו לא מחביאים אותו מאף אחד. הוא היה בן ארבע כשהייתי מפקד חטיבת הצנחנים והענקתי את הריאיון הראשון שבו סיפרתי עליו ועל ההתמודדות שלי כאבא. אבל התגלית הכי קשה של דידי ושלי הייתה לגלות אילו חומות של בושה היו סביב ילדים כמו ערן. גם ההורים שלי היו שייכים לדור הזה, ובאותה מידה שבה הייתה בהם הקרבה והיו בהם אומץ וחירוף נפש, כך גם הדור הזה רובו ככולו חשב שילדים עם מוגבלות שכלית צריכים להיות במוסדות סגורים. הם לא יהיו לוחמים, הם לא יהיו מהנדסים, הם לא יהיו פרופסורים ולא יביאו תהילה לאף אחד ומקומם במוסד סגור או אפילו בחו"ל ואין צורך לדבר עליהם".

מה היה הקושי הגדול איתו, ביום־יום?

"זה היה קושי מצטבר. אין דבר אחד שאפשר להגדיר אותו כקושי העיקרי. כל יום מתמודדים עם דבר חדש ולומדים אותו וגם לא יודעים מה ילד יום. הכול הלך אצלו לאט. הוא היה היפוטוני, לא זחל, לא דיבר. היינו מגיעים למוסדות, מחפשים לו מקום טוב ומוצאים מקומות זוועתיים וילדים עם פחד בעיניים. אני זוכר אותנו חוזרים בוכיים הביתה. למדנו שהחברה עוטפת אותנו לא רק במקומות עלובים אלא בבושה ענקית. במשך הזמן התגבשה אצלי התחושה שחייבים לנתץ את חומות הבושה – הערכים הגדולים של היהודים הם ואהבת לרעך כמוך, אבל זה רק לאנשים מתפקדים ורגילים. פנינו פעם לעובדת הסוציאלית המקומית ואמרנו לה שלעולם לא נעביר את ערן למקומות כל כך עלובים כמו שראינו, והיא ענתה: אולי אנחנו היהודים לא טובים עם מפגרים. אולי אצל הנוצרים בירושלים יש מוסד שמתאים".

ובאותם ימים קשים ושואבים, המשכתם בקריירה כרגיל?

"לגמרי. באותו הזמן דידי עבדה כמורה, כמחנכת וכמנהלת. היא עשתה זאת במשך 37 שנה. המשכנו בקריירה שלנו, כל אחד במסלולו, וזאת לא מעט בזכות העזרה של ההורים של דידי, שמוליק ומרגלית זכרם לברכה, שהייתה אדירה. הם תמיד התייצבו ועזרו לנו לצלוח את האוקיינוסים הענקיים שהיינו צריכים לחצות ביום־יום. בהמשך גם איבדנו בת, שוהם, כחודש לאחר שנולדה, והם היו שם תמיד בשבילנו ובשביל ערן. על הדקסטופ של שמוליק ז"ל הייתה תמונה של ערן עם האופניים שקנו לו והקשר ביניהם היה נדיר. לעומת זאת, להורים שלי לא היה קל בכלל. מבחינתם ערן היה אחד - ערן בנם, אחי, ולאמא שלי במיוחד היה קשה והבנתי אותה. מבחינת עזרה, במשך שנים הייתה לנו מטפלת פיליפינית והיא גם הייתה בבחינת הצלה. מעל הכול היה לנו אחד את השני - דידי ואני תמיד שואבים כוח זה מזו. אני חושב שגם העובדה ששיתפנו ודיברנו על זה הייתה לטובתנו כי החברים ידעו ותמכו כל הזמן. יש בעם ישראל הרבה אהבה, וכשאתה משתף אנשים במצוקות ובכאב שלך, ויודעים שגם אתה זה שנותן כשצריך, מרעיפים עליך אהבה. יש כל כך הרבה מתנדבים ואנשים עם כוונות טובות ורצון לעזור".

לטעת אהבה בלבבות של המטפלים והעובדים

בינתיים ערן גדל, ובמסגרת חוק חינוך מיוחד הסתיימה בגיל 21 תקופת הלימודים שלו בבתי הספר. "כשהבנו שהוא הגיע לנקודה שבה הוא צריך מענה לכל החיים, היה לנו ברור שצריך להקים מקום שמתאים לו ולצרכים שלו. בשונה ממה שקורה במסגרות ובהוסטלים הקיימים, במקרים כמו של ערן לא היה מענה הולם. לא הייתה לו עצמאות בשום תחום. האפשרויות היו או להשאיר אותו בבית או לשלוח אותו לבית אבות. בזמנו, כשהיה בן 13, העברנו אותו לגדרה במסגרת של על"ה והכפר שלנו התחיל כעל"ה נגב. השותפות איתם הסתיימה בהמשך. אחרי שערן נפטר, כשהיה בן 23, כשנה לאחר ההקמה, השם שונה ל'נחלת ערן' ואז הפכנו ל'עדי נגב' כי החלטנו להרחיב את סוגי המוגבלויות. זהו למעשה מרכז השיקום של הנגב".

'עדי נגב נחלת ערן', השוכן במועצה האזורית מרחבים שבצפון הנגב המערבי, הוא כפר שיקומי ייחודי מסוגו אשר הוכרז על ידי ממשלת ישראל כפרויקט לאומי וחרת על דגלו להוביל ערכים של שוויון, הכלה ואיכות חיים לחלשים בחברה. הכפר מציע מסגרת חוץ־ביתית חמה ומחבקת, בית מקצועי, מכבד ואוהב לתינוקות, ילדים ובוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובעיות רפואיות מורכבות. הוא מהווה הגשמה של קונספט ייחודי וחדשני והוקם כמענה לצורך של בוגרי 'עדי' אשר אינם נכללים במסגרת חוק חינוך מיוחד (עד גיל 21) וזקוקים בחייהם הבוגרים לבית שיהווה בשבילם מסגרת חינוכית, חברתית וטיפולית שתאפשר להם לחיות חיים יצרניים ומכובדים הכוללים תרומה לחברה.

"זוהי סביבה בטוחה, ביתית ונעימה. מרחב שמעניק להם תחושת ביטחון לצד סביבה שיקומית מאתגרת שמאפשרת להם להתפתח, ללמוד ולחקור. אנחנו תמיד אומרים שעוצמת השרשרת האנושית נמדדת ביחסה לחוליות החלשות שבה, וזה מה שמנחה את הכפר ואת עובדיו. הפעילות שלנו כולה מבוססת על הרצון ליצור חברה מקבלת וטובה יותר המובילה ערכים של מעורבות ואחריות חברתית, והכפר מעצב תפיסה ומציאות שונה לגבי מקומם של הפגועים והחלשים בחברה. המסר שהכי חשוב לנו להעביר הוא שאפשר לבנות מקומות מדהימים ויפים ומטופחים, אבל החלק הקשה הוא לטעת אהבה בלבבות של המטפלים והעובדים. החרדה הגדולה של ההורים היא שלא תהיה מסירות, שהילד שלהם לא יקבל אהבה. הילדים שלנו הם הכי צדיקים והכי טהורים. הם מעולם לא עשו עבירה. הם הכי טובים בחברה. כשהספדתי את ערן בהלוויה אמרתי שהוא לא חטא מעולם והוא צדיק לחלוטין".

ערן נפטר מסיבוך של מחלת ריאות. "בוודאי שזה תפס אותנו לא מוכנים. המטרה בהקמת הכפר הייתה בין השאר שיהיה מקום שיאהב אותו אחרי שנלך, והפרידה המוקדמת ממנו הייתה קשה ועודנה קשה. עברו 15 שנה וזה ממשיך לכאוב. העשייה שלנו למען המקום מאוד ממלאת, מעניקה סיפוק ותחושת גאווה, תיקון עולם. יש לנו שתי מטרות. האחת היא להמשיך להעניק לפצועים, למוגבלים ולנכים אהבה ואיכות חיים, והשנייה היא ליצור חברה טובה יותר שאין בה הדרה ואפליה ויש בה אהבה ועזרה. אני חושב שצריך לחנך כבר מגיל שנה לערבות הדדית, להתנדבות, לעבודה עם קשישים, לעזרה. אצלנו בכפר משלבים ילדים רגילים עם ילדים מיוחדים ויוזמים עוד המון פרויקטים שמשרתים את המטרה הזאת. יש לנו גם פרויקט עם משרד החינוך שנקרא 'תיקון עולם'".

את האג'נדה שלו מעביר אלמוג בהרצאות ברחבי הארץ ובכל מקום בתקשורת. לא בכדי הוא החליט להפתיע וב־2003 פרש מהצבא כדי להקדיש את מרצו וזמנו למפעל חייו.

מה החזון שלך?

"שיוקמו עוד הרבה מקומות לפי המודל הזה שנקרא מרכז קהילתי משלב. זה בעיניי הדבר החשוב ביותר".

אתה רואה את חברים של ערן היום?

"בוודאי, אני מבקר במקום פעם בשבוע ורואה אותם שמחים וגדלים וזה מרגש אותי. אני רואה את האור בעיניים שלהם ואת האהבה שהם מקבלים מהסביבה וזה נותן הרבה כוח וסיפוק. העשייה והנתינה ממלאת מאוד. אומרים 'בבניין ציון ננוחם' - העשייה מאוד מנחמת. יגון ובכי הם צורך טבעי לפעמים, אבל הכוח הגדול בא מתוך העשייה עצמה וההתרגשות שמתלווה אליה. אני שומע לא פעם את המתנדבים שאומרים: אני מקבל יותר מאשר נותן. זו מעבדה חברתית שבה אתה מגלה את כוח החלש ואת העוצמה. אני חושב שבערן הייתה עוצמה ענקית כי הוא הפך אותי לחזק יותר ובוודאי העובדה שהוא הביא כל כך הרבה חמלה וחסד לעולם זה דבר עצום".

אלמוג מחייך כשאני שואלת מתי הוא ודידי מוצאים זמן ליהנות בעצמם. "הנכדים זה הכוח שלנו. הם שכנים שלנו למעלה. התאומים אורי ויהלי בני ה־15 וחצי, קרני בת התשע ובארי בן החמש. אנחנו נהנים מהם והם צבא ההצלה שלנו. זכינו".