הימים ימי מבצע שומר חומות (מאי 21) וערבים מקומיים העלו באש בית כנסת בלוד.
המקומיים פנו לכל מי שיכול לסייע בידם לשקם את ההריסות וההרס הרב במקום. להפתעתם, תרומה ועזרה משמעותית הגיעה מארגון "חסדי נעמי". אנשי הארגון שיגרו תרומה מכובדת מאד והגיעו לבדוק במה ניתן עוד לעזור.
היום, 9 חודשים אחרי, פועלת במקום נקודת חלוקה קבועה של חלוקת מזון לנזקקים. החברים מהגרעין התורני בלוד יחד עם מכינת מעוז מקבלים מחסדי נעמי אורזים אחת לשבועיים מאות סלי מזון לנזקקים, עשרות טונות של פירות וירקות ומוצרי מזון משונעות למקום ע"י חסדי נעמי.. הם אורזים הסחורה ומחלקים למשפחות נזקקות באזור.
הרב יוסף כהן מספר לנו על הנקודה הזו בלוד ומחייך: "זו נקודת החלוקה ה40 שלנו ברחבי הארץ".
הסיפור של הרב יוסף כהן (78) מבני ברק, מי שהקים את עמותת החסד 'חסדי נעמי' ביחד עם אשתו שרה, מתחיל במעברה בבאר יעקב. הרב יוסף, בנם הרביעי מתוך חמישה של משה ונעמי זכרונם לברכה, לא זוכר את הימים הקשים במעברה מכיוון שהיה אז פעוט, אבל תמונות ההמשך מהמגורים בתוך דירה של משפחה אחרת בשכונת שפירא בתל אביב לא משו מעולם מזיכרונו. "אני אפילו זוכר את שמה של בעלת הבית, רג'ינה. היינו בהתחלה שבע נפשות בחדר בתוך הדירה שלה ושל משפחתה, ובהמשך שכרנו מהם חנות. כלומר, ממש גרנו בתוך חנות שהתריס שלה נפתח כחנויות הרחוב בכל בוקר. היה צמוד לזה מעין מבנה קטן של שני מטר על מטר ושם ההורים שלי ישנו, באמצע חצץ וילון, ואז ברז ושירותים. כן, זה טראומטי. צפיפות, ימים קשים, וכדי להתרחץ היה צריך להיכנס לשוק שפירא. הקירות בשירותים הציבוריים היו צבועים בשחור כדי שלא תבין אם הם נקיים או לא. בימי שישי היינו מגיעים, מנקים, שוטפים את הרצפה ומתרחצים בשירותים עם פרימוס. היינו צריכים להסתבן ולהתרחץ בתוך 60 שניות כי אחרי הכול היה מדובר במקום ציבורי".
אביו היה סבל רוב השנים, ולא הייתה לו הפריבילגיה לשלוח את ילדיו למוסדות חינוך יוקרתיים. "ביסודי למדתי. הייתי בבית ספר מקצועי, ואני זוכר שבשיעורי נגרות עבדנו על ציפור מעץ. עמלתי עליה תקופה ארוכה וכשרציתי לקחת אותה הביתה נדרשתי, על ידי המורה מוג הלב, לשלם עליה. לא הייתה בידי פרוטה והייתי חייב לוותר. כן, היינו עניים מרודים. לא היה לנו מאיפה להשיג לחמנייה אפילו. מול בית הספר שלי, 'תחכמוני', היה קיוסק. אחד החברים שלי היה נוהג לקנות שם שני ופלים עם גבעת שוקולד מלמעלה. הייתי מלווה אותו עד הבית בשביל רגע השיא שבו הוא היה מכבד אותי בגבעה הקטנה של השוקולד".
כשהרב יוסף למד בישיבה והבין שהוא אחראי על פת הלחם שלו הוא היה מתגנב מהלימודים והולך למחסן של ברזלים, עובד שם ומשיג כסף ללחמנייה. "זה היה הלוקסוס, מכמה פרוטות שהרווחתי. לאחר מכן, כנער, קניתי לעצמי שייבות של יהלומים. מדובר בדבר מאוד כבד, אולי 15 או 17 קילו לאחת. הייתי מניח אותן על הכתפיים, אוחז בידיים, מעלה אותן שלוש קומות ועושה שירותי סבלות למחרטה. אני זוכר היטב את הרחוב, רחוב צ'רנוב, רחוב צר ותלול. אני נזכר ומרגיש עכשיו את המאמץ היומיומי הזה,בנוסף לעבודת הסבלות הקשה, הוא מספר בכאב. בדרום תל אביב לא היה ניקוז, אז בימים של גשם, לרגלי היו נעליים מרופטות והרגליים היו קופאות, הייתי לוקח אנשים ומעביר אותם את הכביש עם עגלה ומקושש פה ושם פרוטה או שתיים".
מה עשו האחים שלך בינתיים?
"אחי הגדול עבד בדפוס. אחותי למדה בסמינר. כולנו היינו בהישרדות. אני לא זוכר ימים טובים כי ההורים שלנו היו קשי יום. אבא עבד קשה, אמא הייתה עקרת בית וללא תנאים. רק אחרי שהתחתנתי ראיתי לראשונה את מירון. כמתנת בר מצווה לקחו אותי לפארק הלאומי לראות ילדים שטים בסירות. לראות! אני מדגיש, לא לשוט, רק לראות.
היה לנו בתל אביב לונה פארק. לקח לנו להגיע לשם שעה ברגל, והפרס הכי גדול שקיבלנו אי פעם היה ללכת לשם ברגל רק כדי לראות, לא כדי לעלות על המתקנים, כי מספיק ששילמנו בכניסה. לא בכדי הייתי ילד רחוב. זה באמת מזל שלא יצאתי עבריין עם הרקע הזה. ראיתי הרבה עבריינות סביבי. המערב הפרוע של שנות השישים. אף פעם לא הייתי מעורב אבל אלה היו חיי השכונה".
בהמשך אביו עבד בבית רומנו "מעבר לשעות העבודה שלו. הוא היה מביא הביתה כפתורים ותופר אותם על קרטון לתצוגה, כדי להשלים משכורת. היינו עובדים בשבילו וכדי לעזור לו ואוספים פרוטה לפרוטה.
כיום יש לנו במסגרת 'חסדי נעמי' אולמות של שמחות ונשארות לנו מכל אירוע מאות לחמניות. אני נותן אותן לבת שלי, היא אוספת הכול בשקיות ניילון בלילה ובבוקר משפחות באות לאסוף. רק לחשוב מה עשיתי למען לחמנייה אחת לפני הרבה שנים".
את אשתו שרה הוא הכיר לפני 55 שנה דרך חברה של אמו. "היא מפעל הפיס שלי. כל השנים האלה לא רבנו אפילו פעם אחת ברוך ה'. זה לא בזכותי, זה בזכותה, כי היא הוותרנית והכול תלוי באישה. תמיד כשאנשים מבקשים שאברך אותם בשלום בית אני אומר להם את זה".
להתחתן בלי עזרה מההורים
השניים נכנסו אל חיי הנישואין בלי כל עזרה מההורים. "המשכתי עם הסבלות אבל התקדמתי לאוטו. כך התחלתי לעסוק בהובלות. העברתי דירות, מקררים, כל דבר שהיה דורש מעבר. התחלנו את חיינו המשותפים בעיר בני ברק. אני זוכר איך הייתי יושב ברחוב רבי עקיבא לצד הטנדר עם שלט 'פנוי להובלה'. ישבתי וקראתי תהילים. פתאום באה אישה ונתנה לי נדבה של עשר אגורות.הסברתי לה שזו לא המטרה שלשמה אני יושב שם..."
לאט לאט הזוג בנה את ביתו. "קניתי דירה שעלתה 18000 לירות. הכול גייסתי מגמ"חים והלוואות. כאמור, אבא שלי לא נתן עשרה שקלים. גם חמי היה סנדלר מרמלה. כי פשוט לא היה להם. מאוד השפיע עליי העניין הזה שגמ"חים היו התקווה והעזרה שלי. בגלל זה תמיד רציתי לעזור. להחזיר לעולם. אבל איך אחזיר וממה? כל יום התקדמתי קצת. החלטתי להוציא רישיון על אוטובוס, אבל אי אפשר היה לקבל אותו עם פחות מעשר שנות לימוד, שלא היו לי. ברחוב לילינבלום היה מישהו שיושב ומתקתק על מכונת כתיבה. הוא כתב משהו בנוסח: 'לכבוד בית המשפט, הנ"ל סיים בית ספר'. עורך דין מקומי חתם על המסמך תמורת כמה לירות ויצאתי לדרך".
זה התחיל מהודעות בבניינים
כנהג אוטובוס שמסיע ילדים ליבו של הרב יוסף היה יוצא אל אלו שראה כי הם חסרי אמצעים. "כל אחד רואה יותר את מה שהוא מכיר. הייתה לי רגישות יתר. לנעליים הקרועות, לתיק הרעוע, למשקפיים שמודבקים בסלוטייפ. אמרתי לעצמי: אני רק נהג שכיר, במה אני יכול לעזור?". בנקודה הזאת בדיוק נולד מפעל החסד שהוא שם דבר בעולם כולו. "לקחתי סלים של שוק והתחלתי. הבנות שלי כבר היו גדולות והייתי יכול לגייס אותן למשימת איסוף מצרכי מזון למשפחות נזקקות. הייתי אוסף בקרטונים כל מה שאנשים נידבו, וביקשתי מבית ספר מקומי רשימה של ילדים ממשפחות מצוקה. כך התחלתי. כבר מההתחלה החלטנו לקרוא למפעל שלנו על שם אמי נעמי. היא כבר לא הייתה בחיים, אבל אבי עדיין היה והוא זכה לראות את המפעל הגדול לזכרה".
כך מדי יום שלישי היה הרב יוסף עובר מבניין לבניין ותולה הודעה על כך שנציגיו יעברו לאסוף את המצרכים. "בינתיים הבנות מהכיתות של שתי בנותיי הצטרפו, והרבה יותר קל לנדב כשאתה לא לבד. בהמשך בני הקטן, שכיום הוא בן 48, הצטרף גם הוא. הייתי קונה לחברים של הילדים ופלים, קרמבואים ודברים שגרמו להם להצטרף בשמחה ובהנאה לחסד הזה. זו הפכה להיות חוויה חברתית והפעילות התרחבה".
איך זה גדל למימדים של היום?
"הייתה עשייה, הייתה מוטיבציה, זה התפתח צעד־צעד, ומעל הכול – כידוע - שכר מצווה מצווה. ה' זימן עוד ועוד דברים וזה גדל ברוך ה'".
כיום 'חסדי נעמי' עוזרת לאנשים קשי יום, לנזקקים, ליתומים, לשורדי שואה, לאלמנות ולקשישים באמצעות 40 נקודות חלוקה מאילת ועד קריית שמונה, בחמישה מרכזים לוגיסטיים. 10,000 משפחות נתמכות על ידי העמותה באופן קבוע, בעזרת 20,000 מתנדבים ומאות טונות של מזון המשונעות מדי חודש בחמש משאיות ענק, וגם שישה אולמות שמחות שמאפשרים אירועים לחסרי יכולת. "יש לנו מערך התנדבותי שלם, מחסני איסוף, ניידות לאיסוף מוצרים (המוכרים מהסלוגן 'אמא, הבטחת לנו עוף לשבת').
בין המתנדבים תלמידי בית ספר, חיילי צה"ל, עובדי חברות וסתם אנשים טובים. נוספים עליהם ילדים המשמשים כנציגי בניין האמונים על איסוף מצרכי מזון לנזקקים בין השכנים והעברתם על ידי נהגי העמותה למרכזי המיון והאריזה ומשם לנקודות חלוקה ברחבי הארץ. חבילות המזון ניתנות למשפחות הנזקקות ללא תווית או סימני זיהוי של העמותה כדי למנוע מבוכה ולשמור על כבודם של הנתמכים".
בין הפעילויות הבולטות של העמותה זכור במיוחד הסלוגן "אמא, הבטחת לנו עוף לשבת". הסיסמה גרמה לאנשים לפתוח את הלב ואת הכיס ולתרום צדקה בתיבות ייעודיות שהוצבו ברחבי העיר והפכה לשם דבר.
העמותה פועלת עם האצבע על הדופק ודואגת גם לצורכי השעה. השנה, בעקבות המהומות בעיר לוד, כשערבים הציתו והשחיתו בתי כנסת בעיר, ארגנו פעילי העמותהמבצע התרמה מוצלח ביותר למען שיקום בתי הכנסת שנפגעו.הפעילות משתרעת בכל רחבי הארץ, בערים ובישובים. חילוניים, דתיים וחרדים. " אנחנו פועלים בכל מקום אומר הרב כהן, "בכוכב יעקב, בקרית ארבע, בטבריה, בשומרון, באילת ובקרית שמונה".
עם הידיעה על אסון מירון החליטו אנשי העמותה להרים את הכפפה והכריזו על הקמת קרן חירום מיוחדת למשפחות ההרוגים שנשארו שבורים ובלי משענת כלכליתעם מות האב המפרנס וכדומה. כל התרומות הועברו ישירות למשפחות והקלו עליהןמאוד בימים הקשים והבלתי נתפסים. "בתיאום עם רשויות הרווחה סיפקנו מזון ליושבים שבעה ובכלל למשפחות,גם של הפצועים וגם של ההרוגים, שיהיה להןלפחות קיום כלכלי",הרב כהן נזכר בהתרגשות.
במשך השנים העמותה זיהתה כי אלפי משפחות לא יכולות להרשות לעצמן לקנות ציוד בסיסי על מנת לעבור את החורף, ומדי שנה היא מחלקת צעיפים, גרביים, כובעים, כפפות, שמיכות, ציוד ואמצעי חימום חשמלי. היא גם תומכת באנשים שנותקו מחשמל מסיבות שונות. כמו כן, לעמותה יש פינה חמה לשורדי השואה. יש לה אפילו קרן ייעודית למימון תרופות וטיפולים רפואיים לקשישים ולניצולי שואה.
אחד מהנדבכים החשובים של הארגון הוא המתנדבים.
"20,000 מתנדבים פועלים אתנו מידי חודש. בהם יש סלבריטאים מתל אביב, מתיישבים מקדומים, שוטרים מהמכללה בבית שמש, חיילים מ8200 ואברכים מבני ברק. לראות את כל הפסיפס הזה עוסק בנתינה ובחסד זה מרגש. זה תמיד מזכיר לי את העוצמות שלנו, בסוף אנחנו עם אחד ואוהב."
מביתו הצנוע הרב יוסף מושך בחוטים, וכיום בנו הצעיר משה מנהל את העמותה בפועל. "ברוך ה' יש לנו נכדים ונינים לרוב, זו השמחה שלנו ואני לא מחפש יותר מזה. אני לא מדבר עם אנשים על כדורגל, על פוליטיקה או על חו"ל. זה לא נוגע לי. פעם הגיעו ממס הכנסה לביקורת וחיפשו קשרים לחו"ל. אמרתי להם שאין - ואפילו אין לי פספורט. חיפשו קבלות של מלונות. איזה מלון? אנחנו לא הולכים לבתי מלון. פעם בהמון זמן אנחנו משתתפים בשמחתו של מישהו ומוזמנים וזה ממש חריג. אשתי ואני לא הלכנו מעולם למסעדה. בשבילנו זמן איכות זה לנסוע אחת לכמה זמן לירושלים או לצפת לקברי צדיקים. כילד לא יצאתי לאף טיול של בית הספר כי לא היה לזה כסף. כיום אני לא מחפש לחיות בשפע. טוב לי עם מה שיש".
