דימוי לכרוניקות, מתוך התערוכה
דימוי לכרוניקות, מתוך התערוכה דוד זיסר

"פעולת הרקמה יש לה קצב איטי, מדוד, מתוכנן בדרכו, כזה שמאפשר השתהות אינטימית של חוט ומחט שיוצרים תך ועוד תך שרק הצטברותם יוצרת כתם" כך מתאר בעדינות עדי יקותיאלי, אוצר התערוכה 'רקמה גדולה' שתיפתח ביום שישי הקרוב בנתניה.

התערוכה הצבעונית בצבעיהם של החוטים, צבעונית גם מבחינה אנושית, כשמקבצת אמנים ממגזרים שונים במנעד גילאים רחב במיוחד ועם סיפורי חיים מרתקים ומורכבים, שתמציתם המזוקקת מוגשת לצופים באמצעות אמנות מסורתית שמעוררת בכולנו געגוע למישהו או למשהו הראוי להיזכר על הטוב שבו.

לפני כארבע שנים יונה אלטרס החלה לרקום את ציוריי בעלה המנוח והאהוב- ישראל, שצייר אלפי ציורים בשנותיו האחרונות. תהליך ריקמת הציורים היה ליונה תהליך מתמשך של נחמה, תפיסה בשאריות החיים ובזיכרון המחשבות והרגשות שלו שהתגלו לה כשהיא ׳בקרבתו׳ כל יום מחדש.

בכל שנה, ביום השנה, יונה ומשפחתה עולים לקבר ואוחזים בעבודות הריקמה החדשות מראים וחולקים. בשנה האחרונה יונה אלטרס רקמה 26 יחידות ריקמה מיצירותיו של ישראל ז”ל שחוברו לכדי רקמה אחת גדולה ויצרו תוצר יוצא דופן של טכניקה שלרוב נעשית בקנה מידה קטן בהרבה.

"כשהתבוננתי בעבודה המוגמרת לא היה לי ספק בייחודיות חווית הצפייה שמעניקה ושאותה קיוויתי שיהיה אפשר לחלוק עם אחרים" מספר עדי יקותיאלי:" כך הצעתי לרוקמות ולרוקמים נוספים ליצור לתערוכה זו עבודה חדשה, בה הם מהרהרים במושג ׳רקמה גדולה׳ וברוב המקרים יוצרים עבודה שהיא נקודת מפנה בתוך תהליך היצירה שלהם, שמאפשרת לקחת סיכונים, לשחרר במידה מסוימת, להשתמש באינטואיציות, לשהות באי-ודאות כדי לפתח שפה אמנותית ייחודית".

"רבות מן היצירות נעשו ממקום של אובדן וממקום של געגוע לקרובים". הוא מוסיף: "הרקמה הפכה בשנים האחרונות לטכניקת ביטוי רלוונטית בשיח העכשווי, לאחר שבמשך שנים התייחסו אליה כאומנות ולא כאמנות מה שהביא לכך שמדיום זה לא נידון בהקשרים של אמנות גבוהה."

"אמנות הטקסטיל היא חלק משמעותי מהחיים ומההיסטוריה האישית-משפחתית שלי" מספר עדי על חווייתו האישית, "אימי לאה היתה אורגת, אני עיצבתי שטיחים ורקמתי במשך 15 שנה, מה שהביא אותי לנסוע לקליפורניה שהייתה בירת אמנות הטקסטיל העכשווית בשנות ה-80. שם, בבית דודתי מריאן דנין, שהייתה מאמניות הטקסטיל המובילות בקליפורניה משנות השישים זכיתי שתהא לי מנטור הן כאמנית והן כאדם".

"מריאן נפטרה לפני כחצי שנה ויתכן שמתוך העצב והגעגוע שלי שהתחבר לרקמה של יונה נולדה תערוכה מיוחדת זו שזיכתה אותי להכיר אמנים ואמניות יקרים שמבורכים בכישרון וביכולת". הוא מסכם: "זוהי תערוכה שיש בה שמחה ובריאות כמו בכולסטרול הטוב של הגעגוע, והיא מייצגת את אלו שיש בהם העוצמה להראות את פגיעותם".