
באזור יפהפה במועצה האזורית חבל יבנה שוכנת קריית החינוך גבעת וושינגטון. מרבד ירוק, מדשאות רחבות ידיים וערוגות פרחים מרהיבות מקבלות את פני הבאים בשעריה. צלילי מוזיקה נשמעים מעבר לקירות בית הספר למוזיקה מזמור ומגוון אנושי מהלך בשבילים.
קריית החינוך גבעת וושינגטון הוקמה שנתיים לפני הקמת המדינה על ידי הרב צמח גרין מוושינגטון. בתחילת דרכו קלט המוסד יתומים ניצולי שואה מצרפת ומאז המקום גדל והתפתח לכיוונים רבים. כיום בכפיפה אחת פועלות במקום עשר תוכניות חינוכיות: כפר הנוער אולפנת יש"י, אולפנת הללי לאומניות, בית ספר מזמור למוזיקה, בית ספר פרדס לאומנויות, מכללה אקדמית לחינוך, בית ספר למדריכי ספורט, בית ספר לרפואה משלימה, מדרשות לבנות ולקבוצת בנות עם צרכים מיוחדים של על"ה ועוד, וכמו אז גם היום המקום קולט עולים חדשים מכל העולם.
מי שמנהל את המרכז החינוכי מזה שני עשורים הוא יקי סעדה, בן 66 ואב לחמישה המתגורר במקום. סעדה הגיע לכפר הנוער גבעת וושינגטון כתלמיד בכיתה ט', ולאחר כמה תחנות מקצועיות סגר מעגל וכיום הוא משמש כמנכ"ל הקריה.
עוזר לאבא בחנות
הסיפור של סעדה מתחיל במעברה באשקלון. ההורים כלאפו ומסעודה ז"ל עלו ארצה מלוב בשנת 1951 עם חמישה ילדים. יקי, בנם השביעי, כבר נולד במעברה.
"אני זוכר היטב את הילדות במעברה, גרנו בפחון קטן, ישנו יחד על מזרנים צפופים, ראש וזנב. המטבח היה עם מדפי עץ. פעם מצאנו נחש בתוך אחד הסירים. השירותים והכיור לשטיפת כלים היו מחוץ לפחון. התנאים היו קשים", הוא נזכר, "אבל היו גם חוויות טובות וזיכרונות נעימים של משחקים בחצר עם האחים וטיפוס על עצים". בשנת תשי"ט עברה המשפחה לדירת שיכון באשקלון. "עברנו לבית אמיתי עם שלושה חדרים. זה היה שינוי משמעותי שהייתה בו שמחה גדולה", הוא מתאר את התרגשותו כילד. "בדירה הקטנה הזאת גדלנו הורים ו־12 ילדים, שבעה בנים וחמש בנות. אבא היה ירקן בשוק. הוא היה יוצא לעבודה בבוקר וחוזר בערב. הוא עבד קשה ונפטר בגיל צעיר יחסית, אבל תמיד שמענו את חוכמת החיים שלו ולמדנו ממנה הרבה". כילד בכיתות ה'-ו' היה הולך לשוק כדי לעזור לאביו במלאכה. "הייתי בעבודה עם אבא ואז חוזר הביתה להכין את שיעורי הבית וללמוד למבחנים. אמא הקפידה שנלמד ונשקיע. לא היה לנו הרבה כסף. אני זוכר שהיו טיולים שידעתי שאין להורים יכולת לשלם עליהם והייתי אומר שאני חולה ולא יצאתי. בגדים קנו לנו בעיקר בחגים, בראש השנה ובפסח, וכמובן, הבגדים עברו בין האחים. אמא הייתה בבית ודאגה לכל צרכינו. היינו משפחה גדולה והיא נתנה לכולנו תשומת לב והרבה חום ואהבה. היה לה חשוב שנלמד, נצליח ונתקדם".
נשאר בשבתות בפנימייה
כשסעדה הגיע לכיתה ח' בבית הספר היסודי רמב"ם באשקלון התקיים מבחן סקר שקבע את המשך מסלול הלימודים של כל תלמיד ותלמיד. "היו ילדים שהופנו לבית ספר מקצועי ואחרים לתיכון עיוני. אני נשלחתי לכפר הנוער גבעת וושינגטון".
מה אתה זוכר מכפר הנוער כתלמיד?
"זה המקום שעיצב את מי שאני היום", הוא מציין בהתרגשות. "הגיעו לפנימייה ילדים מכל הארץ, מהפריפריה, מהעיר ומהמושבים. היו הרבה ממשפחות עולים ומשפחות ברוכות ילדים. כפר הנוער היה מקום יפה ואהבנו אותו. עד כדי כך היה לנו טוב שאני זוכר שהיינו משתחררים הביתה פעם בשלושה שבועות לשבת, ומדי פעם בימי שישי שבהם היינו צריכים להשתחרר נסענו לאשדוד וחזרנו לפנימייה חצי שעה לפני שבת, סיפרנו שההורים לא היו בבית והצוות נאלץ להשאיר אותנו שם לשבת", הוא מחייך.
"מדי פעם עולות לי מחשבות לאן הייתי מגיע אם לא הייתי לומד במקום הזה, שכל כך הצמיח אותי. בכפר התוו לנו דרך ונתנו לנו כלים להצליח בחיים. האמינו בנו, לימדו אותנו להאמין בעצמנו, להיות עצמאים ויזמים. כבר בכיתה י' הייתי יזם", הוא מספר. "חיפשו מי יצבע את החדרים בפנימייה, ואני בשיא הטבעיות לקחתי את העבודה. אני זוכר ששילמו לי 100 שקלים לחדר. לקחתי חברים שיעזרו לי בצביעה, להם שילמתי 70 שקלים ואת היתרה שמרתי לי. אין ספק שהצוות החינוכי עשה איתנו עבודה טובה ורבים מחבריי הגיעו להישגים גבוהים ולעמדות מפתח ותפקידים בכירים. היום אני יודע להעריך שגם למדינה יש חלק חשוב בזה, משום שהיא הקימה מוסדות חינוך טובים והקצתה משאבים כדי שנלמד ונצליח", הוא מציין.
עם סיום לימודי התיכון התגייס סעדה לצה"ל. הוא התחיל בשייטת, המשיך במודיעין והשתחרר בדרגת רס"ן. עם תום השירות הצבאי הוא חזר למכללה לחינוך גופני בגבעת וושינגטון, שם התרחש עוד ציון דרך משמעותי בחייו - החתונה עם נאוה, חברת נעוריו מכפר הנוער. החתונה התקיימה על הדשא של המכללה והזוג הצעיר התגורר בקמפוס. כדי להתפרנס עבד סעדה בשלוש משרות עד שהגיעה ההצעה לצאת כזוג צעיר לשליחות בקולומביה.
מה הביא אתכם דווקא לקולומביה?
"הייתה קבוצה של תלמידים מבית הספר היהודי בקולומביה שהגיעו לגבעת וושינגטון לתוכנית חינוכית ונוצרו לנו קשרים איתם. הם הציעו לנו לבוא לשליחות. הגענו לקולומביה עם שני ילדים קטנים".
בעוד התכנון המקורי היה לצאת לשליחות של שנתיים, לבסוף הם נשארו במקום ארבע שנים. "חזרנו מהשליחות עם ארבעה ילדים. אלו היו שנים מדהימות. לימדנו בבית הספר היהודי ובשעות החופשיות פתחנו שם אולפן לעברית. נאוה פתחה חוג לריקודי עם. ארגנו הרבה אירועים וחגגנו עם הקהילה את ימי העצמאות עם הפקות גדולות ומושקעות. היינו מעורבים מאוד בקהילה היהודית. החיים שם היו יחסית נוחים, הייתה לנו עוזרת בית צמודה ותנאים טובים, אבל למרות הנוחות החומרית החיים שם היו לא בטוחים ולא עזבה אותנו ההרגשה שאנחנו בארץ זרה. בארץ ישראל, עם כל הקשיים והפיגועים, אנחנו מרגישים שייכים. זו המדינה שלנו. העבר שלנו, ההווה וגם העתיד הם פה בארץ".
מקולומביה היישר לגבעת וושינגטון
עוד לפני ששבו ארצה קיבל סעדה שיחת טלפון ממנכ"ל גבעת וושינגטון דאז, אברהם בטש, עם הצעה להיות המנהל האדמיניסטרטיבי של הקריה. "לא כל כך ידעתי מה זה אומר ומה בדיוק אצטרך לעשות, ובכלל עסקתי בחינוך, אבל שמחתי לחזור לעבוד במקום שבו למדתי כנער וגם כסטודנט".
ואכן, עם שובו ארצה החל בתפקידו החדש בקריה. "למדתי את העבודה תוך כדי תנועה. השלמתי תואר ראשון בחינוך ותואר שני במנהל עסקים, וכשהמנכ"ל יצא לגמלאות מוניתי לתפקיד המנכ"ל. אז כבר הכרתי את המערכת לעומק והבאתי איתי לתפקיד את הידע והניסיון ואת המוטו שמלווה אותי כל חיי - לתת הזדמנות לכל אחד להצליח, לא משנה מאיפה הוא בא ומה הרקע שלו, לפתוח הזדמנויות לכולם ולאפשר להם לחלום כי לכל אדם מגיע לחלום. דבר נוסף שאני מקפיד ליישם הוא שלא יהיה תלמיד שלא ישתתף בפעילות או לא יצא לטיול רק כי אין להוריו יכולת כלכלית לממן זאת. יש לנו פה צוות של אנשים מסורים, אנשי חזון ומעש שיוצרים יחד את הפסיפס המושלם של הקריה החינוכית שהולכת ומתפתחת. בראש ההנהלה עומד מר בנצי דל, מנכ"ל משרד החינוך לשעבר, שתומך, מעודד ונותן גב לפעילות שלי".
אחד המוסדות החדשים שהוקמו במקום הוא אולפנת הללי לאומנויות. "יחד עם צוות חינוכי קטן החלטנו להקים אולפנה ייחודית שתהיה פתוחה לתלמידות מוכשרות מהפריפריה וממשפחות ברוכות ילדים ולתלמידות שמחפשות משהו אחר מכל הארץ. חשוב היה לנו לתת לבנות האלה מענה ואני מתרגש להסתובב ולראות את הבנות המוכשרות שלנו לומדות תיאטרון, מוזיקה, מחול, קולנוע ואומנות, נהנות, מתקדמות ומצליחות. היום אנחנו בונים את המבנה של הללי בתקצוב משרד החינוך".
עוד מוסד שסעדה גאה בו הוא אולפנת יש"י. "יש לנו צוות שלם שעוטף את התלמידות במסירות ובאהבה עם מרכז למידה שנותן שיעורי תגבור בשעות הערב. המסר שלנו לתלמידות הוא תחלמו ותאמינו, ואם מאמינים השמיים הם הגבול. אנחנו רואים את התוצאות לאורך כל הדרך. לאחרונה פגשתי בוגרת שלנו, קצינה מצטיינת, שאמרה לי: 'איזה מזל גדול היה לי שלמדתי אצלכם. הפכתם אותי לבן אדם, זה הכול בזכותכם'".
"בעשור האחרון יש תנופת התפתחות בקריה החינוכית גבעת וושינגטון", הוא מציין בהערכה. "אנחנו מתפתחים וגדלים כל הזמן. כמנהל אני לא פוחד לפתוח תוכניות חדשות וגם לקחת סיכונים מחושבים. לפני כמה שנים הגיע אליי פורת סלומון, איש מקסים, בוגר בצלאל עם אור בעניים וחלום להקים בית ספר לאומניות כמו בצלאל. הלכתי עם החלום שלו והקמנו את פרדס. גם כשהקמנו את בית הספר למוזיקה מזמור לא היו לנו בכלל כלי נגינה, היינו שוכרים כלים מחנות כלי זמר ומחזירים אותם בכל יום. היום לומדים במזמור כ־180 סטודנטים ברמה מאוד גבוהה, וכבר יש לנו חדרי מוזיקה מאובזרים ורמה לימודית גבוהה. בימים אלו התחלנו לבנות את הבניין של הפקולטה למוזיקה של המכללה".
מי קהל היעד שמגיע ללמוד אצלכם בתוכניות השונות?
"אני מגדיר את עצמי כאדם פלורליסטי, בחיים וגם בעבודה. בחברה הישראלית יש הכול מהכול, וגם אצלנו בקריה לומדים מכל הקשת החברתית. דתיים לאומיים, חילונים, חרדים, נוער הגבעות, וכולם מכבדים את כולם וגם את המקום. החיים האמיתיים זה החיבור. אנחנו לא פוחדים לחבר אלא להפך, אני מאמין גדול בקירוב. צריך לקרב את כל חלקי העם זה לזה. כשנוצרים קשרים וחיבורים ומכירים זה את זה יש שמחה ואחווה ואף אחד לא דורס את השני. הצרה הגדולה בחברה היא שכל אחד חושב שרק הוא צודק ויודע והאחר טועה. אצלנו אנחנו פתוחים ומוכנים לקבל את כולם וגם לשמוע מגוון קולות".
אתה בעצם גר במקום שבו אתה עובד. אין אצלך הפרדה בין החיים לעבודה?
"זה ממש ככה. אני עובד כל היום וגם בלילה כשאני ישן אני עובד, אני חושב וטרוד ומתכנן. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, את ההתחדשות ואת היצירה. ברור שיש חסרונות שאתה כל היום בעבודה, אבל יש גם יתרונות במגורים במקום העבודה. למשל, כשהילדים היו קטנים יותר הייתי יכול לקפוץ באמצע היום לתת בקבוק שוקו לילד ולחזור מהר לעבודה. כשאתה באמת עושה מה שאתה אוהב אז מתמודדים גם עם הקשיים ולא מרימים ידיים. צריך לזכור שיש בחיים אתגרים וקשיים שעוברים ויש גם הרבה פירות והצלחות ברוך ה'. אני מאמין בעבודה קשה, מי שעובד רואה בסוף את הפירות והקב"ה מסייע בידו".
יש עוד חלומות ותוכניות?
"השנה פתחנו מדרשה תיכונית - בית מדרש לבנות בגיל תיכון, ובשנה הבאה נפתח אי"ה תוכנית לכיתת נעל"ה. אנחנו כל הזמן חושבים ובודקים ומתפתחים. בתקופה האחרונה אני חולם לפתוח תוכנית ייחודית לגיל השלישי, ימי כיף שמורכבים ממוזיקה ואומנות, לימוד אנגלית ושיעורי תורה עם ארוחת צהריים חמה וטיולים. זו המשימה הבאה שלי ואני מקווה שתצא לפועל בקרוב. בכל דבר שהקמנו פה, מה שהוביל אותי היה ההבנה שברגע שאתה מאמין במשהו וחושב עליו ומתכנן כמו שצריך, אתה תמצא את האנשים המתאימים שיעופו איתך להגשמת החלום והדבר יצליח", הוא מסביר ומיד מוסיף: "יש לנו מדינה לתפארת, אנחנו צריכים להתיישב בכל מקום, לעודד עלייה ולחנך את הדור הבא לחלום ולהאמין, ולא משנה מאיפה הגעת - אם רק תרצה אתה יכול להצליח", הוא מסכם את התורה כולה.
יקי סעדה הגיע לסגור מעגל במקום שבו התחנך כנער, וברבות השנים הפך המקום לפנינה חינוכית ותרבותית לכל גוני האוכלוסייה ולכל מי שליבו חפץ. ממרומי גילו מביט סעדה על מפעל חייו בתחושת סיפוק גדולה, נזכר בנער שהיה כשהגיע לקריה ומביט בהתפעמות בכ־2,500 התלמידים מגיל 13 ועד 60 שלומדים במוסדות הקריה החינוכית גבעת וושינגטון וחולמים ומגשימים חלומות.