כל איש אשר ידבנו ליבו

עוד כריך אחד ודי

יש לנו מנהג בבית: לקראת שנת בת מצווה או בר מצווה של כל אחד מהילדים אנחנו יוצאים למסע ונפגשים אחת לחודש עם אנשים שונים ברחבי הארץ. מהם מוכרים לציבור, אך רובם אנשים מן השורה שבעינינו יכולים להיות מקור להשראה, אנשים דומים לנו ואנשים שונים עד מאוד. אני לא יודע מה נחקק בכל מפגש כזה בנפשם של הילדים, אבל יש מפגשים שלא אשכח לעולם.

מפגש אחד שכזה התרחש בקריית שמונה עם אישה תושבת העיר, ז'קלין אלחרר שמה. היא עלתה ארצה בגיל שבע עשרה, התחתנה די מהר והביאה לעולם שמונה עשר ילדים. אין שלישיות, אין אפילו תאומים, כל ילד בתורו. שמונה עשרה לידות, ח"י נשמות שהביאה לעולם, גידלה וטיפחה יחד עם בעלה. המחשבה להיפגש איתה לא נועדה להאיץ בבתנו להגיע בבוא היום לאיזה יעד הרואי של מספר ילדים דו־ספרתי, אלא כדי לטעום קצת מגבורה יומיומית שקטה שאיש לא יכתוב עליה בעיתון, אף שאולי לשם כך הוא נועד.

זכרתי אותה מימי מגורינו בקריית שמונה בראשית חיי הנישואין שלנו, עושה את דרכה רגלית יום יום במעלה הדרך מן החנויות שבחלק המישורי של קריית שמונה אל ביתה שבמעלה ההר, שכונה ג', קריית הישיבה. אברכי הישיבה הצעירים לעיתים חסכו את העלייה הקשה הזאת. מונית, שלוש דקות נסיעה, חמישה עשר שקלים והביתה, אבל היא - ידיה עמוסות סלי קניות, ותמיד ברגל.

גם אנחנו באנו אליה עמוסים. היינו עמוסי שאלות: איך מצליחים להגיע לכל ילד? לא מתבלבלים בשמות? איך מתפרנסים? איך בכלל מוצאים כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה מקום, בבית ובלב? קצת למה והרבה איך, ועל הכול היא ענתה בחביבות שמצויה רק במחוזות הפשטות. ואז הגיע עוד איך אחד שפתח תיבת אוצר.

"איך את מספיקה להכין כל בוקר כריכים לשמונה עשר ילדים?" שאלה שני, הבת הבכורה שלנו, שנולדה בעצמה בקריית שמונה. בהתחלה היא ניסתה להרגיע: "זה לא בדיוק ככה. כשהקטנים בגן הגדולים כבר בצבא, חלק כבר נשואים בעצמם, אז לא צריך להכין לשמונה עשר ילדים, צריך להכין לעשרה". את שני זה לא הרגיע, גם אותי לא. "אז איך מספיקים להכין עשרה סנדוויצ'ים בכל בוקר?" שאלה אותה.

"מכינים עשרים. לא עשרה", תיקנה.

התבלבלנו לגמרי.

הסבירה. "תראי", אמרה לשני, "הבוקר זה זמן מאוד לחוץ בכל בית. צריך להספיק לארגן את הילדים, לא לאחר לעבודה, אנשים עייפים עדיין, לא תמיד מרוכזים. לפעמים יש הורים שבגלל כל הלחץ הזה שוכחים בלי כוונה להכניס את הכריך שהכינו לתיק של הילד. את יודעת איך זה, ילד יוצא לפעמים לגן או לבית הספר בלי שאכל כלום, מגיעה השעה עשר, הוא כבר ממש רעב, הבטן מקרקרת. כולם מוציאים את האוכל, יש ריח טוב בגן, ופתאום הוא מגלה שאין לו. זה לא נעים. אז אני... אני הרי ממילא מכינה, אז אני מכינה לכל ילד שני כריכים. אחד בשביל הילד שלי ואחד בשביל הילד שאולי הגיע בלי. את מבינה?"

נגמרו לנו השאלות. נגמרו המילים.

כשאלוקים ענה

את הסיפור הזה שמענו, אשתי ואני, כבר לפני ארבע עשרה שנים, ומאז הוא הולך איתי לכל מקום. הבוקר, לכבוד פרשת תרומה, התקשרתי לאמה של גיבורת הסיפור כדי לרענן את הזיכרון.

"אמא, אני צריכה לכתוב מכתב לאלוקים", ביקשה ממנה הדר.

"אולי כדאי שתתפללי אליו", הציעה האמא, אבל הילדה התעקשה: "כבר התפללתי הרבה. צריכה לכתוב מכתב".

התפללה הרבה. מה יושב לתלמידת כיתה ב' בבטן שככה היא מתפללת? "הכול בסדר, הדר?"

"הכול בסדר".

"רוצה לשתף אותי ולספר לי מה את צריכה להגיד לה'?"

"אי אפשר".

"בטח אפשר. גלי לי בסוד".

"לא, אמא, אי אפשר. באמת אי אפשר", התעקשה וישבה לכתוב. הכניסה את המכתב למעטפה, ציירה תמונה מלבנית קטנה בצד ימין למעלה והוסיפה הבהרה עם חץ: "זה בול".

"עכשיו, איך אפשר לשלוח אותו?" שאלה.

הן הלכו יחד, אם ובת, אל תיבות הדואר היוצא, האחת אדומה והאחרת ירוקה. שלשלו לירוקה. ניסיון נוסף לגלות מה מתחבא במעטפה, מה מתחבא בילדה, עלה בתוהו. הילדה כומסת סוד.

"אני צריכה את המפתחות לתיבת הדואר שלנו", ביקשה הילדה, "כשהוא יחזיר לי. שאדע".

מלכודת. איך מסבירים לילדה קטנה שהקשר עם הקב"ה יותר מסובך מחליפת מכתבים ילדותית? "תראי, הדר", אמרה לה, "בטוח שה' יקרא את המכתב שלך, ובטוח שהוא יענה לך, אבל את צריכה להתכונן – הוא כנראה לא יענה במכתב. יש לו הרבה דרכים להחזיר תשובות".

בכל זאת ביקשה את המפתח לתיבה. יום יום עברה בדרך חזרה מבית הספר ליד תיבות הדואר של היישוב, ופתחה, וציפתה, ואספה מכתבים מהאנשים הלא נכונים – מס הכנסה וביטוח לאומי, המועצה המקומית והבנק של ההורים – כולם כתבו לה, חוץ מאלוקים. ולא היה אפשר להתעלם מהפנים העגומות. "אי אפשר לדעת איך יענה לך", אמא שלה הזכירה לה, "הוא בדרך כלל לא כותב מכתבים".

אחרי חודש היא ויתרה וכבר לא הלכה לאסוף מכתבים. התפקיד חזר להורים, אבל מתוך הרגל שהמכתבים נאספים שכחו לרוקן. הדוור התקשר. התיבה מתפקעת. אכן מתפקעת – שוב רשויות המיסים והתחבורה ולשם שינוי שתי הזמנות לחתונה ומכתב לקראת רישום למוסדות החינוך לשנה הבאה, ובתחתית הערמה – הפתעה. המעטפה המוכרת לה, זו שכתבה בתה לאלוקים, ומן העבר השני, כתב ידו של אלוקים, הוא ולא מלאך: "לכבוד הדר היקרה".

האמא זכרה היטב את חרם דרבנו גרשום, אבל אפילו הוא היה מתיר לה עכשיו לפתוח, היא בטוחה. היא חייבת להבין מה עובר על הילדה שלה. בתוך המעטפה כתב יד מתוק, מקושט בשגיאות ילדותיות:

"יום חמישי א' באדר א' תשס"ח

לה' הנכבד מכולם

נא מימחה אסה לי נס תביא לי כסף כדי לאפתיע את הורי ולהביא להם אותו כדי שיהיה להם פרנסה בבקשה בבקשה

בכבוד רב הדר".

בתוך המעטפה המתינו לה שטרות של אהבה בסך אלף שקלים.

החשוד המיידי היה הדוור. "ממתי אתה ממלא מקום של אלוקים?" שאלה אותו האמא, אבל הוא הכחיש. כנראה היה זה באמת אלוקים. אבל המכתב של הילדה לא נתן לה מנוח. מה פתאום היא מתחננת לפרנסה, הרי יש להם כל צורכם? הם אומנם לא עשירים, אבל ב"ה ממש לא דלפונים, והיא ככה הופכת עולמות להציל אותם.

"קיבלת תשובה", אמרה האמא להדר והיא לא ידעה את נפשה, "מה? הוא בא בעצמו?" התחילה לבכות.

"הוא שלח שליח. הוא שלח לך כסף".

"הוא שלח לכם", תיקנה אותה הדר, "ביקשתי בשבילכם".

חיבקה אותה. "תודה שככה את דואגת לנו, אבל הדר, למה את חושבת שאין לנו כסף?"

"אני לא חושבת, אני יודעת. את בעצמך אמרת".

"אני?"

"כן, אמא. כששאלתי אותך למה אין לנו אוטו ולאחרים יש, אמרת 'אין לנו כסף'. ולמה אין לנו בית חדש ולאחרים יש, אמרת 'אין לנו כסף', ואני מכירה אותך, אמא, ידעתי שתתביישי לבקש מה' אז ביקשתי בעצמי".

"את פשוט מקסימה, אבל תביני - אין לנו כסף לאוטו ולבית חדש", הסבירה לה, "אבל יש לנו כסף לכל מה שצריך. באמת. לא חסר כאן כלום".

"אז מה נעשה עם הכסף?" שאלה הילדה.

"את יודעת, אולי ברגע זה ממש יש משפחה שאין להם כסף בכלל. לא רק לאוטו ולבית חדש, גם לבגדים לשבת, אולי גם אוכל חסר להם. יכול להיות שכמו שה' שלח שליח לתת לך, עכשיו גם הילדה שלהם התפללה בשבילם, ואת יכולה להיות השליחה".

פורים התקרב. הלכו לרב היישוב שלהם, לתת לעניים. תשע מאות שקלים נתנה מתנות לאביונים. היום היא אמא בעצמה, את מאה השקלים הנותרים היא שומרת דרך קבע בארנק, זיכרון מתוק, סימן ברכה.

לתגובות:liorangelman@gmail.com