הרב פרופ' יצחק כהן
הרב פרופ' יצחק כהן צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

סטיבן קובי, בספרו 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד' מציע את התרגיל הבא: "אנא קרא/י את העמודים הבאים במקום שבו תוכל להיות לבד ובלא הפרעה.

נסה לפנות את מחשבותיך מכל דאגה והתרכז במה שתקרא. אל תחשוב על לוח הזמנים שלך, לא על העסקים ולא על המשפחה. מקד את מחשבותיך במה שאומר לך והיה פתוח לקלוט את הדברים.

ראה את עצמך בעיני דמיונך הולך להלוויה של אדם אהוב. דמיין את עצמך נוהג לבית ההלוויות, מחנה את מכוניתך ויוצא ממנה. הנה אתה נכנס ורואה את האבלים. אתה רואה את פניהם של חברים ובני משפחה וממשיך קדימה. אתה מרגיש את צער האבידה המשותף לנוכחים, את תחושת הסיפוק שהם מקרינים בשל עצם ההיכרות עם הנפטר. 

בעודך ממשיך לנוע אל קדמת האולם מתחוור לך בבת אחת כי זוהי ההלוויה שלך. 

האנשים האלה כולם באו לחלוק לך כבוד אחרון, להביע רגשי אהבה והערכה לחייך. בהמתינך לתחילת טקס האשכבה, אתה שומע שינשאו ארבעה הספדים. דברי הספד ראשונים יאמרו בני משפחתך הקרובים ביותר, רעייתך, ילדיך והוריך. המספיד השני הוא אחד מחבריך. המספיד השלישי יהיה ממקום עבודתך, והרביעי הוא רב הקהילה. 

ועתה, חשוב/ חישבי היטב, מה היית רוצה שכל אחד מהדוברים האלה יאמר עליך ועל חייך? איזה מין בעל, אב אתה? איזו מן אישה ואם היית רוצה שדבריהם ישקפו? איזה חבר/ה את/ה? איזה חבר לעבודה? אילו תכונות אופי היית רוצה שיראו בך? אילו תרומות ואילו הישגים היית רוצה שיזכרו? התבונן היטב באנשים סביבך איזו השפעה היית רוצה לדעת שהיתה לך על חייהם? ועתה קח נייר ועט והעלה את רשמיך על הכתב." צפה את הסוף מראש, כך קורא סטיבן קובי לפרק זה בספרו. 

זהו תרגיל קשה לביצוע. מסיבות מובנות אנשים לא אוהבים לגעת במוות. בוודאי לא במוות של עצמם. למשל, כשאני מלמד על צוואות, אדם משתכנע שחשוב לרשום צוואה בכל גיל, בפרט בנישואים שניים, שבהם מבקש אדם לשמור למשפחתו המקורית את הרכוש שנצבר בידיו, אף על פי כן הוא נמנע מלכתוב צוואה. 

מכל מקום, אם נחיה בכל יום ויום בדרך שבה נרצה שבני הזוג שלנו, ילדינו וחברינו יזכרו אותנו לאחר לכתנו – ההתנהלות היומיומית שלנו תיראה לגמרי אחרת. לרוב, לא יזכרו אותנו, ודאי לא ישבחו אותנו, על דברים שעשינו למען עצמנו, גם אם היינו מוצלחים בהם מאוד. לרוב, אדם מהולל על מה שעשה למען האחר, גם אם זה תפס אחוז קטן מיומו. מעל קבר פתוח מתבררים הדברים החשובים באמת. 

את סטיבן קובי, הקדים בכאלפיים שנה, רבי אליעזר מגדולי תנאינו: 'רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה (שבת, קנג). כי הידיעה על המוות היא המרפאת הטובה ביותר של החיים. 

היה מישהו שקיבל הזדמנות כזו בחייו ולא באמצעות דימיון מודרך. אלפרד נובל, מייסד פרס הנובל היוקרתי. נובל, ממציא הדינמיט, ישב בוקר אחד וקרא את עיתוני היום ולפתע נבהל. הוא קרא הספד על עצמו. התברר שאחיו נפטר ועיתונאי טעה וחשב שזה הוא וכתב מאמר הספד. המאמר סיפר שעשה הון מחומרי נפץ וסיכם כי "סוחר המוות מת". נובל הבין לפתע שאם לא ישנה את חייו, כך ייזכר אחרי מותו. ברגע ההוא החליט להקדיש את הונו לקרן שתחלק מידי שנה חמישה פרסים לאנשים שהרימו תרומות יוצאות דופן בתחומי הפיסיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום (זה התחיל ב 1904 וממשיך עד היום מאותה קרן).

נובל בחר להיזכר (ואף הצליח) לא כמפיץ כלי הרס ומשחית אלא כחולק כבוד למרחיבי הידע האנושי. הוא עשה תפנית בחייו בהיוודעו לדרך שבה יזכרו אותו. האם גם אנו מוכנים לשינוי מעין זה בחיינו בנושאנו עיניים לשאלה כיצד ניזכר לאחר אריכות ימים בע"ה?

הכותב הוא מנהל אקדמי של הפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו בקמפוס ירושלים, מומחה לדיני משפחה וירושה, ומרצה במרכז אקדמי לב.