משוועים למסגרות
משוועים למסגרות iStock

החזרה לבתי הספר ומוסדות החינוך חושפת בפני ההורים פערים שנוצרו בתקופת הבידודים, תלות במסכים ושעות שינה בלתי סבירות הן רק דוגמאות לפערים הללו.

איך ניתן לחזור למסלול באופן היעיל והבטוח ביותר? על כך שוחחנו עם ד"ר מיכאל אבולעפיה, ראש מכון 'לב אל לב', מומחה לילדים ונוער.

"שבירת ההרגלים זה חלק מבניין הנפש", אומר ד"ר אבולעפיה הקורא להורים שלא להתרגש מהשינויים שעוברים על הילדים. "אנחנו צריכים להחזיר להורים את היכולת להיות סמכותיים. הילדים משוועים לגבולות. הם נמצאים עכשיו בדרישה לחזור למסלול. כמו שיש הנאה גדולה לא ללכת ללימודים, יש גם צורך אצל הילד לחזור לשגרה ולהרגלים, כולל לישון בשעות נורמטיביות".

לטעמו של ד"ר אבולעפיה כדי לבצע את החזרה למסלול באופן נכון יש לשלב בחינוך הוכחות שאותן דורש הדור הצעיר על מנת לבצע מהלכים, "להסביר את חשיבות החזרה לשגרה", ולקדם את השינויים בשלבים צעד אחר צעד.

"במקביל כדאי לקחת את זמן המעבר ולתת בו לילדים את זמן האיכות שאין להם, להוסיף מפגש, כך שהילד ישייך את החזרה לשגרה כחלק מהחיבור וההנאה. צריך לזכור שגם אם כלפי חוץ הילד יגיד שהוא לא רוצה את השינוי, הוא זקוק לגבולות. 400 אלף בני נוער פרשו בשנה האחרונה ממערכת החינוך, עוד 380 אלף סובלים מנשירה סמויה, כלומר נמצאים על הספסל אבל לא נמצאים ממש. המשבר הזה הוא קשה יותר מהווירוס שתקף אותנו. מדובר במצבים של אבדנות, דיכאון ואלימות במשפחה שהם קשים יותר מהנגיף ובמצבים האלה הילדים הכי צריכים אותנו. הם צריכים את החום, קשר העין, המגע והליווי".

על ההתמודדות של מערכת החינוך עם הליכי הנשירה והנשירה הסמויה, אומר אבולעפיה כי מדובר בתופעה שלא החלה בקורונה ובסיסה הוא בחוסר ההתאמה של בתי הספר לצרכיהם הנפשיים של התלמידים, זאת על אף התהפוכות המבורכות שבתי הספר עוברים בשנים האחרונות. "עדיין בבתי הספר המוטיבציה לא הולכת וגדלה בו. זה לא מקום לריכוז מוגבר ולרוגע פנימי. עדיין יש שלושים תלמידים בכל כיתה בממוצע, עדיין התלמידים מקבלים בעיקר תוכן ולא נבנים בהם כלים נפשיים".

אבולעפיה מציין מדינות כמו פינלנד בהן מערכת החינוך משלבת בבתי הספר שיטות שונות ומגוונות לאיזון בין חלקים במוח, להקשבה לגוף, נשימות, הרגעה והרפיה ועוד. המכון בראשותו מכין תכניות בתחום זה המותאמות למערכת החינוך הקיימת. לדבריו נכון "להתחיל את היום בהרפיה וללמד ילדים תרגילים לעשות בבית".

לנוכח דבריו אלה שאלנו את ד"ר אבולעפיה אם ביקורת כמו זו שלו, כמומחה בתחום, על בתי הספר ומערכת החינוך אינה נותנת לגיטימציה להתנערותם של בני הנוער מהמערכת וטענה שלהם שסלידתם מהמערכת אינה גחמת נעורים אלא מתבססת על דעת מומחים.

"אני בהקשבה מתמדת אליהם. הקליניקה אצלי מלאה ואני שומע את הקולות שלהם שלא סובלים את בתי הספר. אני רואה כאבא את האור הגדול בעיניים בכיתה א' ואיך הוא יורד והולך עד לכיתה י"ב. אני רק מהדהד את מה שקורה אצלם. ההורים צריכים לקחת אחריות על המשימה החשובה ביותר והיא בניין הנפש של הילדים. אלו ילדים עם עוצמות שמסוגלים להרבה יותר. אפשר וצריך לדרוש מהם יותר אבל שהלמידה תגיעה מהמקום החווייתי. גידלנו דור עם הרבה מסוגלות לחשוב, עם הרבה רגשות ועם הרבה רצונות, אבל חסר משהו שנוגע להקשבה פנימית. כל התחלואה הנפשית יושבת על המבנה הזה של חוסר נחת לצד הרבה שכל, יכולת ורצון שקיימים בהם".