"אני לא רואה הבדל בין הטייס שמפיל פצצה בעזה ובין המחבל שהרג את הבת שלי. הבת שלי נרצחה בגלל שאנחנו כובשים. המחבל המתאבד שרצח את בתי היה הגון מספיק כדי להרוג את עצמו, אבל שוטר מג"ב שהרג בשוגג את הילדה הפלשתינית בילה באותו ערב בדיסקוטק ולא עמד לדין. הוא רוצח".
הטקסט הרדיקלי הזה צורם מן הסתם לאוזנו של הישראלי הממוצע, אבל מאדם מבוגר ושקול אפשר עוד לצפות שידע להפעיל מנגנוני בקרה מול טיעונים שכאלה, גם אם הם יוצאים מפיו של אב שכול. אך מה יעשה צעיר בן 17 או 18, שמשרד החינוך מאפשר לקולות הללו להישמע בבית ספרו בלי איזון ובלי בקרה? למה ניתן לצפות מלוחם בצה"ל ששנה או שנתיים קודם לכן קיבל מסרים בסגנון זה כחלק מהמטען הערכי שהעניקה לו מערכת החינוך הישראלית? ערכים כמו הרתעה, נחישות וחיסול האויב ככל הנראה יהיו הרבה פחות נוכחים בפק"ל הצבאי שלו.
המשפטים שהובאו לעיל צוטטו מפיו של רמי אלחנן, אב שכול שהיה מנכ"ל 'פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום' וכיום הוא עדיין אחד הבולטים בפורום, בריאיון לאתר 'מידה' לפני ארבע שנים. הפורום, שמאגד בתוכו משפחות שכולות יהודיות וערביות, מומן בעבר בידי האיחוד האירופי, מדינות זרות וגם הקרן החדשה לישראל. אחד מענפי הפעילות ההסברתית העיקריים שלו הוא שיחות בבתי ספר ובתיכונים. לארגון יש תוכנית ארוכת טווח וחבריו עוברים בין מוסדות החינוך השונים ויותר מפעם אחת בכל מוסד.
דבריו של אלחנן, אשר משווים בין לוחמי צה"ל למחבלים מתאבדים, הם רק פן רדיקלי אחד של הפורום. כשמגרדים קצת מעל לפני השטח, הגוף שמציג עצמו באצטלה הקונצנזואלית של "משפחות שכולות" ומשדר רצון לפיוס וקירוב, מתגלה כגוף שחברים בו תומכי טרור בגלוי. על אף הכחשות של אנשי הפורום כי חברים בו גם בני משפחותיהם של מחבלים שנהרגו, מגלה תחקיר שפרסמה טל רפאל באתר 'פרספקטיבה' תמונה שונה ומטרידה. התחקיר, שפורסם לפני כחמש שנים, דלה מתוך אתר הפורום עצמו סיפורים אישיים של כמה מהמשפחות החברות בו.
אמנה אבו עוואד חברה בפורום בעקבות מות בעלה, יוסף אבו עוואד. על עצמה היא מעידה כי "ניסיתי לשפוך את חמתי על אחד החיילים כאשר תפסתי את הסכין והתנפלתי עליו". ניסיון הרצח שביצעה היא עצמה לא צלח. בעלה יוסף, שלדבריה נורה בראשו על לא עוול בכפו על ידי חייל, היה למעשה מחבל שניסה לחטוף את נשקו של החייל, וזה בתגובה ירה בו למוות לאחר שהיה בסכנת חיים.
אוסמה אבו עייאש מספר באתר את סיפורם של שני גיסיו, כאמל ותייסיר. הללו מתוארים כמי ש"נפלו", בלי לפרט בהרחבה את נסיבות מותם. הבדיקה של 'פרספקטיבה' העלתה כי כאמל פיקד על פיגועי התאבדות שבהם נרצחו ישראלים רבים במסגרת חברותו בגדודי חללי אל־אקצא. אחיו תייסיר היה גם הוא מחבל חמוש פעיל של גדודי חללי אל־אקצא, שהכין מטעני נפץ רבים ונהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל בשכם. אלו רק שתי דוגמאות שממחישות כי המעטה ההומני של הארגון מלבין תחתיו טרוריסטים ובני משפחותיהם, אשר לא מתנצלים לרגע על פעילות הטרור של קרוביהם שבגינה חוסלו.
בדיון שהתקיים השבוע בוועדת החינוך של הכנסת החליט חבר הכנסת איתמר בן גביר לחשוף את מסכת השקר מעל פורום המשפחות ולעצור את כרטיס הכניסה החופשי שמקבלים חבריו אל בתי הספר ואל ליבם של תלמידי ישראל העומדים סמוך לגיוסם לצה"ל. הדיון עסק בשאלה הרחבה של כניסת גורמי חוץ אל מערכת החינוך, וחשף נתונים מדאיגים לכשעצמם על הסכר הפרוץ שדרכו מאפשר משרד החינוך לכל דכפין להעביר את מסריו בבתי הספר.
על פי הנתונים שנמסרו בוועדה, לעומת כאלף גופים שמשרד החינוך מכיר ועברו הסדרה, קיימים כאלף גופים נוספים אשר אינם מוכרים למשרד ומורשים להיכנס למוסדות על פי שיקול דעתם של מנהלי בתי הספר בלבד. לפרוטוקול, ישנו גם תנאי המחייב מנהל שאישר לגוף מוטה להיכנס לבית הספר להביא אליו גם גוף מאזן. בפועל אין על כך בקרה, כפי שהעיד חבר הכנסת בן גביר עצמו, שסורב על ידי מנהל תיכון ליד"ה להיכנס ולהרצות במוסד, בעוד פורום המשפחות זכה לאישור כניסה. בדיון חשף בן גביר את דבריו של רמי אלחנן ודרש: "מישהו צריך לתת את הדין, איך ייתכן שמי שקוראים לחיילי צה"ל רוצחים, שולחים אותם להרצות בפני התלמידים שלנו ולהרעיל אותם? זה לא נתפס בעיניי".
חבר הכנסת בן גביר מעיד כי הדברים שחשף בוועדה גרמו להלם קל בקרב המשתתפים, כולל חברי קואליציה לא ימניים, למעט חבר הכנסת עופר כסיף. "חבר הכנסת שיין מהקואליציה אמר לי: פעם ראשונה שאני מסכים איתך", מספר בן גביר. הוא עצמו הוביל מחאות מול כמה בתי ספר שבהם הופיעו לאחרונה נציגי פורום המשפחות, ומספר כי "התלמידים יותר חכמים מהמנהלים", ורבים מהם הצטרפו למחאתו נגד הכנסת הפורום לבית הספר. "היינו בבית הספר השרון, בתיכון ליד"ה. התלמידים עמדו איתנו וצעקו נגדם. בתיכון ברויאר ההתנגדות יהיתה חריפה עד כדי כך שההרצאה בוטלה. מרעילים לנו את התלמידים", הוא מתריע, "יש פה הנדסת תודעה של אנשי שמאל שפוגעת בהרתעה העתידית של החיילים. יש מנהלים שחושבים שמדובר במשפחות שכולות שרוצות שלום, אבל צריך להבין מי הם. הארגון הזה משקיע המון בבתי ספר מתוך רצון להשפיע על החברה, והוא מגיע להישגים".
מי ששותף להתנגדות מן העבר השני של משפחת השכול הוא הרצל חג'ג', יו"ר פורום המשפחות השכולות 'בוחרים בחיים'. "אנחנו נלחמים בהם כבר שנים, גם בטקס הזיכרון האלטרנטיבי שהם עושים. הם נכנסים לבתי ספר במסווה של פיוס, אבל אלו משפחות של מחבלים. הם אפילו לא מתנצלים על הפיגוע אלא פשוט מסלפים את האמת. אומרים שירו בקרוב שלהם במקום לספר שרץ לעשות פיגוע. אף מדינה לא הייתה נותנת למשפחות של מחבלים להיכנס לשטחה. אבל מדינת ישראל לא רק נותנת אישור כניסה למשפחות האלה, אלא מכניסה אותם גם לבתי הספר. זו תופעה שחייבים לעקור מן השורש. מבחינתנו כמשפחות שכולות, הפורום הזה הוא זלזול וביזוי של כל הנרצחים היקרים לנו. בפורום הזה יש משפחות שרוצות לחבק את רוצחי ילדיהן, אבל לנו יש כבוד לנרצחים ואנחנו לא מוכנים שהם ייכנסו לכאן".
הדיון בוועדת החינוך הסתכם בהחלטה חשובה שקיבלה יו"ר הוועדה חברת הכנסת שרן השכל שכל התוכניות שאינן מפוקחות על ידי המשרד ייעצרו עד לבחינתן אחת לאחת, ורק תוכנית שתזכה לאישור תוכל להמשיך בפעילות בבתי הספר. המסקנות הוגשו לשרת החינוך, אשר צריכה להשיב לוועדה בתוך שישה שבועות.
ייצוג נשים או מלחמת המינים?
"הטובות למועצות הדתיות" פונה הקמפיין החדש של שר הדתות מתן כהנא אל מיטב הנשים במגזר הדתי, בסלוגן עם ניחוח מתקופת כנפי הטיס של השר. במודעה שמפרסם המשרד לשירותי דת, אשר מנוסחת כולה בלשון נקבה, מצוינת אומנם ההבהרה המרב מיכאלית משהו "המודעה מנוסחת בלשון נקבה אך פונה לשני המינים כאחד", אולם הכותרות מבהירות היטב מהו קהל היעד המבוקש. "לתפקיד זה מעולם לא מונתה אישה, הגישי מועמדותך!", מדרבנת המודעה את הנשים להגיש מועמדות לתפקיד הממונה על המועצה הדתית במקום מגוריה.
מינוי נשים לחברות מועצות דתיות הוא קריאת כיוון לא חדשה של כהנא, אולם כעת היא עולה מדרגה והשר מבקש למנותן ליושבות ראש המועצות הדתיות. הקמפיינים שנעשו בשנים האחרונות בנושא הביאו לכך שמאז בג"ץ לאה שקדיאל המפורסם בירוחם בשנות ה־80, שהפך אותה לאישה הראשונה המכהנת במועצה דתית, הפכה התופעה אולי לא למיינסטרים אבל בהחלט לעובדה קיימת. נכון לשנת 2016 כיהנו במועצות הדתיות 49 נשים, כ־16 אחוזים מכלל חברי המועצות הדתיות. פסיקת בג"ץ, ובעקבותיה הוראות היועץ המשפטי לממשלה בנושא, קבעו כי על השר לשירותי דת לפעול לייצוג הולם לנשים במועצות הדתיות, שעומד על כ־30 אחוזים. למשל, מועצה בת חמישה חברים מחויבת במינוי אישה אחת, שבעה חברים – שתי נשים, וכן הלאה. ככל הנראה הוראתו של משרד המשפטים, בהנחיית היועמ"ש מנדלבליט, אינה מיושמת במלואה בכל המועצות הדתיות, אולם היא מתיישבת היטב עם רוח המהפכה שמוביל השר החדש לשירותי דת בשורה של תחומים, ובהם גם הגדלת ייצוג נשים במועצות הדתיות.
אפשר כמובן לטעון שמדובר כאן בצעד מקצועי ולגיטימי לחלוטין. מחד, השר מחויב לייצוג הולם לנשים. מאידך, לא צריכה להיות בעיה מהותית בתפקוד של אישה במועצה דתית, שכן לכאורה מדובר במועצה ניהולית פרוצדורלית גרידא, שאמונה על סיפוק שירותי דת לתושבים ולא על פסיקות הלכה והכרעות השקפתיות בשאלות הנוגעות לקיום הדת. נשים דתיות מקצועיות ומוכשרות בוודאי יוכלו לתרום למתן שירותי הדת, במיוחד בתחום האחריות על מקוואות, שבו הן מצויות יותר מהגברים.
אלא שהתחושה העולה מהתקדימים בנושא הזה מעוררת אי נוחות, וגם לא מעט חששות באשר לאופן שבו תיושם תוכניתו המבטיחה של השר. החל משנת 2016 קיימו כמה ארגונים בעלי אופי פרוגרסיבי מובהק קמפיין לקידום מינוין של נשים למועצות הדתיות: שתיל – ארגון חברתי הפועל מטעם הקרן החדשה לישראל, קולך, תנועת נאמני תורה ועבודה וקבוצת אדוות. באתר קולך הוגדר אז "פרויקט נשים במועצות הדתיות" כשיתוף פעולה שאליו חברו הארגונים הללו במטרה להגדיל את מספר הנשים המכהנות במועצות הדתיות בישראל. הפרויקט קיים בזמנו כנס שקרא לשנות את המציאות במועצות הדתיות, שלטעמם של אותם ארגונים לקויה לא רק במובן של ייצוג דל לנשים אלא גם במובנים נוספים. הארגונים הללו ליוו נשים שמונו למועצות הדתיות וקיימו איתן פגישות העצמה, תמיכה וייעוץ שנוגעים גם להיותן "מיעוט במרחב הגברי".
בין הנשים המכהנות שהובאו כדוגמה בכתבה שפורסמה אז ב'מעריב' בנושא היו הרבנית אושרה קורן, מנהלת בית המדרש מתן ברעננה וחברת ארגון רבני בית הלל שכיהנה כסגנית יו"ר המועצה הדתית בעירה, וליאת מלכה, חרדית המכהנת במועצה הדתית זכרון יעקב וכנראה לא במקרה גם בוגרת מכון שחרית, שמתאפיין גם הוא בכיוונים ליברליים. מלכה עצמה, אגב, מודה כי על אף שעבודת המועצה הדתית היא עבודה ניהולית, הרי שהידע ההלכתי החסר לנשים פוגע ביכולתן לתפקד שם. "הבקיאות ההלכתית עקב לימודיהן במסגרות חינוך שונות מהגברים", היא משיבה לשאלה מהו החסם העיקרי לנשים בתפקיד זה. "כך כאשר מגיעים נושאים לסדר היום בעלי גוון הלכתי, הן מוצאות עצמן חסרות אונים או צריכות ללמוד חומרים הלכתיים חדשים להן בהיקפים גדולים, דבר הגוזל זמן רב".
כתבות נוספות מאותה תקופה הציגו חברות מועצות דתיות נוספות בגני תקווה, בכפר סבא ובקריית ביאליק שהקפידו לתאר את פעילותן הלוחמת והאקטיביסטית בממסד הגברי־רבני, שלדבריהן מצר את צעדיהן. אחת מהן, רבה חילונית, סיכמה כי היא "מייחלת ליום שבו המועצות הדתיות ייסגרו", אחרת הכריזה כי "יצאה לי החדווה מקיום המצוות מאז שאני במועצה הדתית". היחידה שמונתה עד היום ליושבת ראש מועצה דתית הייתה סמדר גרוס, שמונתה ב־2004 ליו"ר המועצה הדתית כפר סבא, ועזבה את תפקידה אחרי תשעה חודשים בלבד לאחר שלא הצליחה להסתדר עם שאר חברי המועצה הגברים, שלדבריה ניסו למנוע ממנה לפעול בכל דרך אפשרית.
המדגם הזה, מייצג או שלא, יצריך את השר מתן כהנא לברור בקפידה את המועמדות שלו במסגרת הייצוג ההולם, אם ברצונו לשפר את עבודתן של המועצות הדתיות ולא רק לקדם אג'נדות פרוגרסיביות ולהינשא על גלי הפופולריות בקרב ארגוני הנשים ותומכיהם. אם חברות מן המניין במועצה דתית הגיעו חדורות רוח קרב, לאן יובילו אלו שיתמנו לראשות המועצה הדתית? לכהנא פתרונים, או שגם לו אין כאלה. הכול תלוי בנשים שיגישו מועמדות, שעל פי הסטטיסטיקה יש להניח שלא יימנו על הצד השמרני המובהק.
מלשכת השר כהנא נמסר: "השר כהנא רואה חשיבות גדולה בשילוב נשים במנגנוני שירותי הדת. עד היום, ככלל, מדיניות השרים הקודמים הייתה למנוע מנשים לעמוד בראש מועצה דתית, ולראיה - מעולם לא נבחרה אישה לעמוד כממונה בראש מועצה דתית, אף על פי שאין כל מניעה חוקית לעשות זאת. את המציאות הזו השר כהנא מבקש לשנות. השר יבחר נשים (וגברים) לעמוד בראש המועצות הדתיות על פי קריטריונים מקצועיים על מנת לספק שירותי דת מעולים לאזרחי מדינת ישראל. השר כהנא קורא לקוראות 'בשבע' שרואות עצמן מתאימות לתפקיד להגיש את מועמדותן באתר המשרד לשירותי דת".
לתגובות:Hagitr72@gmail.com