מי שקרא בשנים 2019-2015 את הביטאונים הרשמיים של ש"ס ויהדות התורה, מ'יתד נאמן' ועד 'הדרך', כמעט שלא מצא בהם זכר לחוק הגיוס. הנושא עצמו דובר גם דובר, כמובן, שהרי הפלונטר הפוליטי־משפטי בעניין הסדרת מעמדם המיוחד של תלמידי הישיבות לא מש לרגע מסדר היום הציבורי, וביתר שאת באותה תקופה. אבל הכותרת, משום מה, השתנתה. מכבסת מילים שפעלה אז במערכות העיתונים פשוט המירה את המילים "חוק הגיוס" ב"חוק הדיחוי". אין זכר לגיוס.
מאחורי הטרמינולוגיה החדשה עמד הצורך של הפוליטיקאים והעסקנים החרדים לטשטש את העובדה שהצעות חוק בנושא שקודמו על ידי יריביהם לפני 2015 ואחרי 2019 היו דומות להפליא, זהות כמעט לחלוטין, לאלה שהובילו ש"ס ויהדות התורה עצמן בארבע השנים שבתווך. כאשר יאיר לפיד ואביגדור ליברמן נשאו באחריות ותפוח האדמה הלוהט הזה היה מונח לפתחיהם, כל ניסיון שלהם להביא לפתרון נתקל בזעקות גזירת שמד. איך יצדיקו, אם כן, אריה דרעי ויעקב ליצמן מהלכים דומים שלהם, כשההגה בידיהם? פשוט ימתגו אותם מחדש כ"חוק הדיחוי". לאמור: לא גיוס יש כאן, חלילה, כפי שהיה אצל ליברמן ולפיד. להפך, אצלנו מדובר על דחייה גורפת של חובת השירות על מנת שבני הישיבות יוכלו ללמוד תורה באין מפריע. אלא שלמרות ההשקעה בסמנטיקה, ועל אף שינויי האדרת המסוימים מהצעה להצעה, הגברת הייתה תמיד (והיא גם כעת) אותה גברת: הנצחת הסטטוס־קוו הישן תוך יצירת מצג שווא של כללי משחק חדשים.
חלומות מכאן ומכאן
אכן, בתחילה, אי שם ב־2013, פוליטיקאים למיניהם חלמו בגדול - אלה לגייס את כל תלמידי פוניבז' לצה"ל ואלה להעניק להם פטור אוטומטי מפלה ולא חוקתי משירות. אבל מהר מאוד התפכחו בשני הצדדים מהפנטזיות, ובשנים האחרונות התכנסו סביב מטרה משותפת: להשאיר את המצב בשטח כמות שהוא, ויחד עם זאת לנסות לשכנע את שופטי בג"ץ באותות ובמופתים כי הדבר דווקא מקדם את השוויון בנטל. למתווים השונים - מעשה ידי ישראל ביתנו או ש"ס, יש עתיד או יהדות התורה – הייתה אפוא תכלית אחת: לפתור כמה שיותר מהר את המשבר המתמשך ולפזר מסך עשן שיבלבל את השופטים וידחה ככל האפשר את הסיבוב הבא.
המוחות המשפטיים והפוליטיים המבריקים ביותר משני המחנות נקראו לדגל והתגייסו למשימה, אך עד היום לא צלחו את המשוכות הגבוהות בדרך אליה - לא את המשוכה הפוליטית ולא את המשוכה המשפטית, למרות יכולות לוליינות מרשימות שהפגינו. כעת מקווים בקואליציה כי הצעת חוק הגיוס שאושרה השבוע בקריאה ראשונה בכנסת תעשה סוף לסאגה המתישה - עשר שנים בדיוק אחרי פרוץ המשבר.
יריית הפתיחה במסע הבלתי נגמר אל השוויון בנטל נשמעה בבית המשפט העליון בפברואר 2012, והיא מהדהדת עד היום אצל השכנים מגבעת רם, בכנסת ובמשרדי הממשלה. בג"ץ בהרכב מורחב קבע כי חוק טל, שהסדיר עד אז את מעמדם המיוחד של תלמידי הישיבות, לא הביא לעלייה משמעותית בהיקף החרדים המשרתים בצה"ל וממילא לא הגשים את תכליתו. בהתאם לכך פסקו השופטים כי ההסדר אינו יכול עוד להתקיים, משום שהוא מפלה בין אוכלוסיות שונות לעניין חובת הגיוס ומנוגד לעקרון השוויון. ההחלטה הדרמטית ניתנה שבוע ימים בלבד לפני שנשיאת בית המשפט העליון דאז השופטת דורית ביניש, שעמדה בראש ההרכב שפסל את החוק, פרשה לגמלאות. את הפצצה שהטילה, על השלכותיה הפוליטית והציבוריות, המשיל אז באוזניי פובליציסט חרדי בכיר ל"תאונת פגע וברח". לדבריו, "ביניש ביצעה פיגוע ומיד ברחה לפנסיה, משאירה אותנו להתמודד עם הנזק לבד". נראה שאפילו הוא לא דמיין כמה שנים יימשך התיקון.
פצצת זמן פוליטית
ביטול חוק טל והמחלוקת בקואליציה בעניין החלופה הראויה לו היו מהגורמים העיקריים לסיום כהונתה של ממשלת נתניהו השנייה ולהקדמת הבחירות לכנסת ה־19. יאיר לפיד, אז שחקן חדש ורעב במגרש הפוליטי, זיהה היטב את הפוטנציאל והציב את נושא השוויון בנטל במרכז קמפיין יש עתיד. המפלגה רשמה מיד הישג יוצא דופן כשגרפה 19 מנדטים כבר בקדנציה הראשונה שלה והייתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת. יחד עם נפתלי בנט, גם הוא חדש בזירה, כפה לפיד על נתניהו את קואליציית ברית האחים, וזו הצליחה בתוך שנה להביא לאישורו של הסדר חדש: צעירים חרדים יתגייסו בהדרגה לשירות צבאי ואזרחי לפי יעדים שייקבעו מראש בחוק, ואם אלה לא יושגו בתוך שלוש שנים – חובת השירות תחול על כולם. יש עתיד מיתגה את התרחיש הסופי והלא ריאלי של גיוס כפוי כ"סנקציות פליליות" והציגה אותו כהישג היסטורי. ש"ס ויהדות התורה הוציאו בגללן מאות אלפים לרחובות להפגנת מחאה אדירה ונדירה. אבל אלה היו רק רעשי רקע שהסיחו את דעת הציבור מהסיפור האמיתי: מדובר היה שוב בעוד מאותו הדבר, מתווה שלא יביא (ואכן לא הביא) לגיוס של תלמיד ישיבה אחד בניגוד לרצונו, ושבסך הכול דוחה את הקץ בעוד כמה שנים - עד הבג"ץ הבא או תיקון נוסף של החקיקה.
ואכן, שנה וחצי בלבד לאחר מכן, כשממשלה חדשה כבר מכהנת והחרדים מהווים נדבך מרכזי בה, החוק שופץ והוכנס בו מעין מנגנון השמדה עצמי שהופך אותו לחסר משמעות. על פי החוק המתוקן, הממשלה קיבלה לידיה את הסמכות לקבוע ולעדכן את יעדי הגיוס, וכך תוכל לתמרן ולמנוע מצב שבו היעדים גבוהים מהמציאות בשטח, כדי שלא להגיע לקריסת ההסדר.
שנתיים נוספות חלפו ובית המשפט שוב התערב. הרכב מורחב בראשות נשיאת העליון מרים נאור ז"ל - גם הפעם על סף יציאתה לגמלאות - קבע כי המתווה אינו מקדם חלוקה בנטל או יוצר שינוי מהותי בנושא, וממילא יש בו פגיעה לא מוצדקת בשוויון ובזכות לכבוד האדם. ההחלטה, שניתנה בספטמבר 2017, התבררה כעבור קצת יותר משנה כקש ששבר את גב הממשלה שכיהנה אז, וכגורם שגרר את ישראל לארבע מערכות בחירות בתוך פחות משנתיים. רבים הספיקו לשכוח, אך המחלוקת שהתעוררה בעקבותיה מחדש סביב חוק הגיוס חוללה משבר פוליטי ושלטוני מתמשך, שכנראה עדיין איתנו. אביגדור ליברמן כשר ביטחון התעקש על מתווה שגיבשו אנשי מקצוע במשרדו, ליצמן מנגד נעמד על הרגליים האחוריות, הכנסת התפזרה, המשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות נכשל גם הוא בגלל סוגיית הגיוס, גם הכנסת החדשה התפזרה אף היא - וחוזר חלילה.
גרסה משופרת ונוחה
אלא שלמרבה האבסורד, ככל שהמתח גבר והשסע התרחב - כך עמדות הצדדים הניצים בנושא גיוס החרדים דווקא הלכו והתקרבו זו לזו. אל מול העקשנות של בג"ץ, שדחה בזה אחר זה כל מתווה שהושג, הבינו הפוליטיקאים - מלפיד וליברמן ועד לדרעי, ליצמן וגפני - שאין לאן לברוח. שוויון אמיתי בנטל לא יהיה, אבל גם פטור גורף לחרדים לא. ואם כך, לא נותר לנו אלא להתכנס סביב הסטטוס־קוו ולמצוא את הנוסחה שתוכל לקבל חותמת כשרות מהמשגיחים הטהרנים בגבעת רם.
כך מצאו את עצמן ש"ס הספרדית ודגל התורה הליטאית מתפשרות הרבה יותר מאגודת ישראל החסידית ומוכנות כבר לפני שנתיים לחתום על מתווה ליברמן (אוף דה רקורד, כמובן). וכך מקדמת כעת "ממשלת השמד" חוק שהחרדים כולם היו מאמצים בשתי ידיים (לא לציטוט ולא לייחוס) - גרסה משופרת ונוחה יותר מבחינתם להצעה שדחו ב־2019: שנתיים ראשונות - הסתגלות, כולל ריקון האמבטיה והענקת פטור מלא וסופי משירות לבני 21 ומעלה. בשלוש השנים שלאחר מכן ייקבעו יעדי גיוס נמוכים יחסית לאלה שהיו בעבר. רק אם היעדים לא יושגו - יבוטל בשנה השישית מעמדם המיוחד של בני הישיבות וחוק שירות חובה יחול על כולם. כעת נותר רק לנחש מי ימות קודם, הכלב או הפריץ.
בש"ס וביהדות התורה אומנם לא מתלהבים מהורדת גיל הפטור ומריקון האמבטיה, משום שהדבר יצמצם משמעותית את מאגר המתגייסים הפוטנציאליים שעשויים לסייע להם לעמוד ביעדים ובכך לשמר את המעמד המיוחד של כל תלמידי הישיבות ולהבטיח את המשך תקצוב המוסדות. ואולם בשקלול היתרונות והחסרונות הודו השבוע גורמים במפלגה החרדית האשכנזית שאישור המתווה בקריאה ראשונה הוא "הדבר הכי טוב שקרה לנו". גם שם כבר מבינים שבחוק הגיוס המוצע אין שום סכנה, בוודאי שלא בטווח הקצר, והוא לכל היותר יגרום להם לכאבי ראש בטווח הארוך, בואכה 2030.
רק ברמת ההצהרות הפומביות כלום לא השתנה: לפיד ימשיך להפיץ פייק ניוז על הישג כביר ולהכריז שהמתווה הנוכחי יביא לגיוסם של יותר תלמידי ישיבה, וגפני, בהתאם, ישמיע כמקובל זעקות געוואלד מזויפות על חורבן עולם התורה. ככה זה כשהדברים מיועדים רק לאוזני הבייס. למעשה, רק ראש הממשלה בנט מספר לציבור את האמת, כשהוא מצביע על הורדת גיל הפטור כהישג המשמעותי היחיד במתווה החדש. גיוס חרדים לא יהיה, הוא הודה לאורך כל הדרך ללא היסוס, אבל לפחות נאפשר לבוגרי הישיבות להשתלב בשוק העבודה ולפרנס את עצמם בלי שנרדוף אותם כעריקים ומשתמטים.
בעצם למה רק בנט? גם 'יתד נאמן' אמר לאחרונה פעם אחת את האמת. אומנם בטעות, תוצאה של תקלה, אבל גם זה משהו. כותרת ראשית שהופיעה לא מזמן בשער הביטאון הרשמי של יהדות התורה מלמדת שבמערכת העיתון שכחו לעצור את מכבסת המילים עם הנדידה לאופוזיציה. כך קרה ששופר ההנהגה הליטאית כינה בשגגה את חוק הגיוס שהונח על שולחן הכנסת "חוק הדיחוי", אף שלפי הדיווח "ממשלת הזדון" פועלת באמצעותו נגד "התורה הקדושה ולומדיה" ומטילה מצור על היכלי הישיבות. כוחה של מילה. אולי הייתה זו פשוט מעידה פרוידיאנית?
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com