הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתיצילום: באדיבות המצולם

פסוקים רבים משקיעה התורה בביאור בניין המשכן. לא פרשה אחת ולא שתיים עוסקות בפרטי הפרטים של המשכן וכליו, בעוד מצווה חמורה כשמירת שבת, מקבלת פסוקים בודדים ותמציתיים בלבד.

לפיכך, טעות תהיה לראות בבניין המשכן אפיזודה חולפת של המסע במדבר, או רק קביעה עקרונית להקמת בית המקדש בעתיד.

מקובלנו מרבינו יהודה הלוי, שמקדש ד' וכליו מקבילים לכוחות החיים ולאברים באומה ובאדם, וביחס אליהם "נִסְדְּרָה הָאֻמָּה הַחַיָּה הָאֱלֹהִית" (כוזרי מאמר שני). הארון הוא הלב והמנורה היא הראש, המזבח הוא המעיים והכרובים הם הריאות. המקדש הוא שיעור הקומה של האדם והאומה העומדת בפני אלוהיה.

ומכאן החשיבות באריכות תבנית המשכן וכליו. המשכן הוא דמות דיוקנה של שכינת השם באומה. אחת ההקבלות שעורך ריה"ל היא בין שולחן לחם הפנים, לבין גוף האדם- "וְהַשֻּׁלְחָן – לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת".

במה דומה שולחן לחם הפנים לחיי הגוף שלנו? רש"י מפרש - "לחם הפנים, שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה". הגוף מכונה 'תיבה פרוצה'. הגוף הוא עולם של תאוות ועונג, חיי הרגע והשפע הגשמי. תיבת הגוף פרוצה לכל עבר, אין לה עולם רוחני משל עצמה.

גם בימינו, חיי הגוף הם כמין תיבה פרוצה. אחוזי הרייטינג של הצפייה בטלוויזיה והגלישה ברשת הם מרקיעי שחקים. אדם חוזר מעבודתו, מתיישב אל מול התיבה הפרוצה ונותן לחיי הגוף והדמיון הגופני לשטוף את אישיותו. התיבה הפרוצה מחוללת סדר יום תרבותי בישראל, סדר יום של גוף ותאוותיו, רגש שטחי ויצרים ללא גבול.

אין מעצור בפני אותה תיבה. היא תמטיר על הצופה והגולש בה מראות וערכים של גוף, אשר לא היה מעיז להראות לילדיו הישנים בחדר הסמוך. תחילה מגיעה הבושה, אחר כך הסקרנות, ולבסוף אינך צופה בתיבה פרוצה אלא הופך את ביתך שלך לכזו. לעומת חוסר המעצורים של תיבת הטלוויזיה הפרוצה ורשת האינטרנט שאינו מסונן, ניצב לו לחם הפנים בקדושתו.

הבדלים רבים יש בין הטמא לבין הטהור, בין מקדש ד' לבין הטלוויזיה העכשווית. אך ההבדל היסודי ביניהם הוא השעבוד למושג ה 'רלוונטיות'. מה סודה של התיבה הפרוצה של ימינו? כיצד היא כובשת את טובי המוחות בישראל? סודה הוא ברלוונטיות שלה.

היא משדרת לצופה שאם אינך שם, אינך קיים. אם אינך בקיא בנבכי התכניות וה'ריאלטי', בנבכי החדשות העדכניות והדיווחים החיים מהשטח, אינך חי כאן. אתה 'בחוץ', לא חלק מהבוהמה הישראלית. אל מול קידוש הרלוונטיות במדיה הישראלית, עומד שולחן לחם הפנים. השולחן מבטא מציאות לא רלוונטית בעליל.

השולחן במקדש איננו מנצל את פוטנציאל החומר שלו, הוא עשוי כמין תיבה חלולה במקום להיות לחם גדול ועב. הוא אינו נאכל בטריות אלא משבת לשבת. הוא מיועד למעט אנשים ולא לכל מאן דבעי. הוא נראה כמיועד לעבודת ד' אך אלהי ישראל אינו גוף ואינו אוכל ממנו. הלחם בלתי רלוונטי בצורה מוצהרת. כל יועץ תקשורת מתחיל היה מציע לשדרג את השולחן והלחם בתוספות חומרי טעם טוב, בהופעה מפעימה של ברק נוצץ וכו'. אך ד' לא בחר כך. השולחן אינו רלוונטי ביד מכוונת.

עבודת ד' שבגוף חייבת להיגמל מחיידק הרלוונטיות. לא כל דבר צריך להתאים לכולם, להיות מעשי, להיות טרי ומעודכן. יש ערך גדול בלחם שנעשה בכוונה טהורה לשם ד', גם ללא מימוש כל היכולות שלו כאן ועכשיו. לא כל ערך צריך להתאים למציאות, לא כל גוף חייב להיות נוצץ, לא כל דבר מתאים לכל אחד.

השולחן מבטא את העמל, את הקריאה של הנשמה אל הגוף להתרומם כלפיה, לעשות עבודה גדולה כדי לטהר את החיים הגופניים. המנורה לא תשתחווה לשולחן. היא לא תכופף את האידיאלים שלה כדי שיהיו רלוונטים לתיבה הפרוצה. להיפך, השולחן יתגדל ויתקדש ויגיע לכדי אכילה רק בשבת בקדושה.

יש תיבה ויש תיבה. התיבה הפרוצה של המדיה הישראלית היא אנטי תזה לתיבה הפרוצה של לחם הפנים. רק כאשר תדע החברה הישראלית ליצור מדיה מצומצמת ונקיה, מהותית, בעלת מגמה רוחנית הכפופה למרכז הקודש של התורה, נזכה להיגמל מהרלוונטיות הבאה על חשבון המהות, נזכה להשראת שכינה גם בכח המדמה ובכח הגופני, כשולחן לחם הפנים.

בדומה ללחם הפנים, פרשת תרומה ופרשת תצווה הן פרשות שבעיקרן אינן רלוונטיות. הן היו לשעה במדבר, ולא שייכות לבית הראשון, לבית השני או לבית השלישי שיבנה במהרה בימינו.

הקריאה הארוכה בפרשות אלו, ואחר כך בפרשות ויקהל-פקודי החוזרות עליהן במידה רבה, היא הצהרה ברורה של נותן התורה- 'התורה אינה חייבת להיות רלוונטית על מנת להילמד ולהאיר'.

בית שני נחרב בשל העובדה שלא ברכו בתורה תחילה. מדוע עשו כך? משום שהיו שראו בתורה כלי טכני לבירור הדרכים לקיום המצוות. אם התורה היא רק ספר הוראות, אין מה לברך עליו. הוא רק בגדר הכשר מצווה ולא מצווה עצמית.

אולם ד' הורה לנו שחיי עולם נטע בתוכנו. התורה אינה רק ספר שמסביר מה לעשות מחר בבוקר. התורה היא ערך עצמי של מפגש השכל שלי עם הרצון האלוקי, הכללי, המתיחס למרחבים רבים שאינם כפופים לרלוונטיות ולביצוע. אני יכול ללמוד על משכן במדבר ולהתקדש כלפי שמיא. אני יכול ללמוד על הלכות נשיאת כפיים בעודי ישראל ולא כהן, ולדבוק ברצון האלוקי. הרלוונטיות שולית בלימוד.

יש החושבים שתלמידים יאהבו לימוד גמרא, אם נראה כיצד כל סוגיא רלוונטית לעולמו של התלמיד. אך זו טעות, משום שהתורה לא ניתנה על מנת להתאים עצמה לעולם, אלא על מנת להאיר את העולם. הארה אינה כפופה להתיחסות רלוונטית, אלא לעמל הלומד להתרומם כלפי הרצון והמושכל המתגלה בתורת ד', באשר הוא.

ודאי יש ערך גדול ללמוד על מנת לעשות. זוהי מדריגה נשגבה. אולם אין הכוונה שהלימוד מקבל כל ערכו מהמעשה הטכני שלאחר הלימוד הספציפי על מצווה ספציפית, אלא כדברי המהר"ל, לימוד בכל הנושאים כולם גורם לאישיות דבקות שכזאת בד', אשר מובילה את הלומד למעשה המצוות כולן. גדול תלמוד המביא לידי מעשה. הביאה שהוא גורם כלפי המעשה, מלמדת על גדלותו והשפעתו של הלימוד.

גישה זו היא קשה, פחות פופולארית, דורשת עמל ויזע, אולם היא נותנת לאדם סמא דחיי, היא מקשרת אותו לדבר ד' שהוא החיים עצמם, כי היא חייכם, ורק בה החיים מקבלים ערך של עומק, ובה תאריכו ימים, ליום שכולו ארוך.