התמכרות ל־״בזבוז״ (Spending Addiction) היא אחת ההתמכרויות ההתנהגותיות השכיחות בעולם המערבי של היום.
״התמכרות לבזבוז״ (שנקראת בלשון יפה ״פזרנות״) מאופיינת בקניה מוגזמת של מצרכים כדרך להתמודד עם מצוקה רגשית, חיפוש מתמיד אחרי פריטי קניה מושלמים, קנייה של מוצרים למרות כשאין שום צורך במוצרים אלו, וקניה של מוצרים שחלקם מוחזר לחנות. ״התמכרות לבזבוז״ נובעת מכך שעבור אנשים מסוימים קניות הן מקור משמעותי להנאה ולהתרגשות.
כמו כל התמכרות, גם ״התמכרות לבזבוז״ מתעצמת מההנאה המידית, והתעלמות מתוצאות ארוכות הטווח של ההתנהגות. אנשים אחרים הם בדיוק ההיפך מ־״פזרנים״. יש אנשים שקניות הם עבורם דווקא מקור לתחושה של מצוקה. תחושת המצוקה הזו גורמת להם להימנע מקניות, גם כאשר יש להם את היכולת הכלכלית לכך. אנשים קמצנים (שנקראים בלשון יפה ״חסכנים״) מוציאים על קניות למיניהן הרבה פחות מכמה שסביר שיוציאו. הם נמנעים מקניית דברים משמעותיים עבורם ועבור בני־משפחותיהם למרות שיש להם את האמצעים לקנות אותם.
יכול להיות שהיינו חושבים שאנשים שקונים הרבה נהנים יותר מחייהם, אולם מחקרים מצאו שבזבנים לא מאד מאושרים מכל הדברים שהם קונים. בסופו של דבר, בזבנים (כמו מכורים אחרים) לא נהנים בגלל התוצאות השליליות של הקניות המופרזות. יחד עם זאת, נמצא שגם קמצנים לא מאד מאושרים מכל הכסף שהם ״חוסכים״. כצפוי, המאושרים ביותר הם אלו שמוצאים את הכסף שלהם בצורה סבירה, מתונה, שקולה ובהתאם ליכולותיהם. מחקרים מצאו ש־50-60% מהאוכלוסייה נמצאת באזור הביניים של קניות סבירות מתונות ושקולות. שאר האנשים מתחלקים בצורה שווה בין ״בזבזנים״ ובין ״קמצנים״.
ניתן לראות נטייה לקמצנות או לבזבזנות כבר אצל ילדים צעירים. הנטייה לבזבזנות או לקמצנות מושפעת מהמסרים החינוכיים שהילד קיבל בבית. מחקרים שבדקו את האינטראקציה בין הורים לילדיהם בשיחות ביניהם שעסקו בנושא שימוש בכסף מצאו, שהורים מעבירים לילדיהם מסרים מאד ברורים. לדוגמא: אימא בזבזנית יכולה להגיד לבת שלה: ״את באמת חושבת שזה סביר שתחסכי את כל דמי החנוכה שקיבלת מסבא?״. או, שאבא קמצן יכול להגיד לבן שלו: ״לא נראה לך שחבל להוציא בבת אחת את כל דמי החנוכה שקיבלת מסבא?״.
״קמצנות״ ו־״בזבזנות״ נובעים ממניעים מאד שונים. ״קמצנות״ נובעת מפחד מוגזם מפני מחסור כלכלי. פחד הוא רגש חשוב שמסייע לנו להיזהר בפני נזק (כגון שלא יישאר לנו מספיק כסף), אולם פחד מוגזם שאינו תואם את הנסיבות עלול להפריע לנו בחיים. לעומת זאת, ״בזבזנות״ נובעת מקושי ב־״דחיית סיפוקים״.
מה זה ״דחיית סיפוקים״? אפשר ללמוד הרבה על ״דחיית סיפוקים״ מהמסופר בתורה על מה שקרה זמן קצר אחרי בריאת האדם. הסיפור הזה התחיל כך: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹ-הִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.״. והסתיים כך: ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. (בראשית ג,ב׳-ו׳). מהסיפור הזה ניתן ללמוד שכאשר משהו נראה לנו ״ תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם״ קשה לנו מאד בפיתוי, ואנו רוצים את הדבר הזה מיד עכשיו!
מסתבר שלפעמים קשה לעמוד בפיתוי כזה גם אם נאמר לנו (על יד בורא עולם בכבודו ובעצמו!) שהעונש על כך שלא נעמוד בפיתוי יהיה מוות. דבר נוסף שניתן ללמוד מהסיפור הזה הוא, שאפילו אדם שנמצא בגן־עדן ויש לו כל המצטרך, והרבה מעבר לכך, עלול להתקשות לעמוד בפיתוים מסוימים.
מחקרים רבים מצאו שהיכולת לדחות סיפוקים (לא לקנות מיד עכשיו מה שבא לי) קשורה מאד להצלחה בחיים. המחקרים מצאו שדחיית סיפוקים משמעותית להצלחה בקריירה, בלימודים, ביחסים בין־אישיים, בבריאות, ובניהול הכספי האישי. המחקר הראשון והמפורסם שנעשה בקשר לדחיית סיפוקים נקרא בשם ״מבחן המרשמלו״ (למעוניינים להרחיב בנושא דחיית סיפוקים, ספר בשם ״מבחן המרשמלו״ תורגם לעברית). במחקר הזה הושיבו ילדים צעירים ליד שולחן שעליו היה מונח ״מרשמלו״ (ממתק אמריקאי מאד מפתה). הנסיינית אמרה לילדים: ״אני יוצאת עכשיו מהחדר למשך 15 דקות. אתה יכול לאכול עכשיו את המרשמלו, או שתתאפק, וכאשר אחזור אתן לך שני מרשמלו״. היו ילדים שלא יכלו להתאפק ולא עמדו בפיתוי הגדול, ואכלו את המרשמלו.
לעומתם, היו ילדים שהצליחו (אמנם, בקושי רב) לעמוד בפיתוי ולא אכלו את המרשמלו. הם הצליחו להתאפק עד שהנסיינית חזרה ונתנה להם שני מרשמלו. התפתחות לא־צפויה ארעה שנים רבות אחרי שהמחקר זה הסתיים. הבנות של עורך המחקר למדו עם חלק ממשתתפי המחקר באותו גן־ילדים, והמשיכו ללמוד איתם כל השנים עד לאוניברסיטה. בזמן שהן למדו באוניברסיטה הן סיפרו לאבא שלהן, שאותם הילדים שהצליחו לעמוד בפיתוי ב־״מבחן המרשמלו״ הצליחו בלימודיהם הרבה יותר מחבריהם שלא עמדו בפיתוי. הממצא הזה הביא את החוקר לבחון את הקשר שבין יכולת לדחות סיפוקים לבין הצלחה בלימודים, קשר שאמנם נמצא מאז במחקרים רבים, ולא רק לגבי הצלחה בלימודים.
במחקר נמצא שפעמים רבות בן או בת זוג ״בזבזנים״ בוחרים להתחתן דווקא עם בן או בת זוג ״קמצנים״. למה זה קורה? החוקרים משערים שזה נובע מכך, שכאשר מישהו מאד ״קמצן״ או מאד ״פזרן״ הוא לא מרגיש נוח עם תכונת האופי הזו. אדם כזה חושב לעצמו: ״מספיק גרוע שאני כזה (בזבזן או קמצן). כדאי שאתחתן עם בן או בת הזוג שיאזנו אותי״. בתחילת הנישואין הרעיון הזה אמנם עובד מצוין, אולם בהמשך עלולים להיווצר עימותים בין בני־הזוג סביב הגישות המנוגדות לשימוש בכסף. לדוגמא, בעל קמצן קונה לאשתו מתנת יום הולדת ״קמצנית״, והיא מאד נעלבת: ״זה כל מה שקנית לי ליום הולדת?!״. או, אישה בזבזנית קונה לבעלה מתנת יום הולדת ״בזבזנית״, והוא מגיב: ״לא היה לך חבל להוציא כל כך הרבה כסף?!״.
אחד הדרכים להפחית את העימותים סביב גישות שונות להוצאות הכספיות, כמו גם עימותים סביב חילוקי דעות בנושאים אחרים, היא לדון על הדברים. כדי שאפשר יהיה לדון על הדברים כדאי מאד להחליט מראש שמטרת הדיון היא אינה להגיע להסכמה (שקרוב לוודאי שלעולם לא תגיע). מטרת הדיון היא רק להבין יותר את דעתו של השני, ושהשני יבין יותר דעתנו. באופן פרדוקסאלי, דווקא כאשר מחליטים מראש שהמטרת הדיון אינה להגיע להסכמה, יש יותר סיכוי לקירוב דעות בין בני הזוג. למה זה כך? כי כאשר המטרה של הדיון היא להגיע להסכמה כל צד מתבצר יותר בדעתו, ועושה מאמץ שדווקא דעתו תתקבל. לעומת זאת, כאשר בני הזוג רק מביעים את דעתם מבלי לצפות שהשני יקבל אותה, הדבר יוצר אווירה של יותר פתיחות וקבלה בין שני בני הזוג. עצם הדיון על חילוקי הדעות, גם כאשר המטרה אינה להגיע להסכמה, יכול בהחלט להפחית עוצמת העימותים סביב חילוקי דעות אלו.
זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה.