פרופ' יהודה ברנדס
פרופ' יהודה ברנדס צילום: מירי שמענוביץ
פרשת תרומה, מתארת את בנין המשכן מן הפנים אל החוץ. תחילתה בארון שהיה בקדש הקדשים, המשכה בכלים שמחוץ לפרוכת: השלחן והמנורה. מעבר להם, מבנה המשכן: היריעות והקרשים, ולבסוף –החצר. תיאור החצר כולל את המזבח שבמרכזה ואת הקלעים המקיפים אותה.

הסדר הזה משקף מידרג יורד של קדושה. מן המקום המקודש ביותר, קודש הקודשים, עד הקצה האחרון של המשכן – קלעי החצר. מעבר להם, מסתיים מרחב הקדושה של המשכן. אמנם, בכך לא מסתיימת הקדושה, שהרי גם במחנה יש דרגות של קדושה: מחנה כהונה, מחנה לוייה ומחנה ישראל המקיף אותם, וסביב למחנה – האיזור של "חוץ למחנה", ששם הוא מקומם של היוצאים מן הכלל, כדוגמת המצורעים.

סדר דומה של קדושה מדורגת התקיים גם אחרי הכניסה לארץ. המשנה במסכת כלים (א, ו), מונה עשר קדושות בארץ ישראל, מסודרות כעיגולים, זו לפנים מזו. החיצונית והנמוכה ביותר: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה, לפנים מן החומה בירושלים למעלה מהן, וכן הלאה, עד קודש הקודשים, לפנים מן הפרוכת, שהוא המקום שאין נכנסים אליו כלל מלבד הכהן הגדול ביום הכפורים.

התבנית הזאת מלמדת, שקודש וחול אינם בינאריים, אלא יחסיים. יחסית למשכן, מחנה ישראל הוא חול. יחסית לשאר המדבר, מחנה ישראל הוא קודש. וכן בארץ: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, אבל יחסית לירושלים, היא חולין. וכן ירושלים ביחס למקדש, וכן הלאה, פנימה ופנימה. הדבר נכון גם לגבי קדושת הזמן: ימי החול, מעליהם ימים המיוחדים שאין מתענים בהם ואין נופלים על פניהם, למעלה מהם ראשי חודשים, חול המועד, מועדים, ולמעלה מכולם: שבת ויום הכיפורים. וכך גם בקדושת האדם: כהן גדול, כהן הדיוט, לוי, ישראל ואחריהם שאר עשרה יוחסין ואומות העולם.

התפיסה המדורגת של הקדושה מנוגדת לצורת החשיבה הפשטנית ואולי אפילו הילדותית של "כן – לא, שחור - לבן". נסו לחשוב בהקשר הזה על קהילות ומערכות חינוך, שעסוקות במיון ובהערכת אנשים על פי הקריטריון של "הלנו אתה אם לצרינו". נסו לחשוב בהקשר הזה על השיח בנושא של "פיצול הציונות הדתית", או השיח ימין-שמאל, ביבי-אנטיביבי, בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. שאלת "הלנו אתה אם לצרינו" הפכה להיות מגדיר זהות של קבוצות שונות באוכלוסייה, במישורים שונים של מיון, הכלה והדרה. כל אלו מייצגים דרך חשיבה בינארית, שאינה יודעת או אינה רוצה להכיר בכך שיש רמות שונות של מורכבות ואופנים שונים של תמהיל בין קודש לחול, בין פרטיקולרי לאוניברסלי, בין לאומי לבין אנושי וכדומה. כל זוג ניגודים שכזה אפשר להציגו באופן דיכוטומי, אך ברוח התפיסה המדורגת, ראוי להצביע על דרגות שונות של מיזוג ביניהם.

התפיסה המדורגת של הקדושה מנוגדת גם לגישה המבקשת לרדד את הכל למכנה משותף אחיד, ובדרך כלל גם נמוך - בשם ערך השוויון.התורה אינה מקבלת את הערך הפשטני של השוויון כפי שהוא מופיע בשיח של זמננו. יש קודש קודשים שרק יחידי סגולה זכאים להיכנסאליו ויש מחוץ למחנה, שאליו מורחקים מי שאינם מוצאים את עצמם בתוך המחנה או חלילה מטמאים אותו. יש גבולות בין הדרגות השונות, ואין מגמה לטשטש ביניהן. אסור לזבוח קודשים בחוץ ואסור לשחוט חולין בעזרה. כדי להתקדם מתחום אחד של קדושה לגבוה ממנו, צריך לפעמים לעבור תהליך של הטהרות. חשוב לסמן את הגבולות הללו. לא רק במשכן אלא גם בדוגמאות שהבאנו משדות אחרים. כך לדוגמה, אפשר ורצוי שיהיו רמות שונות של תמהיל בין קודש לחול במוסדות חינוך, ואפשר לקבוע תנאי קבלה למוסד בהתאם לכך. מובן, שהתנאים הללו אמורים להיות הגונים ושקופים, והם אמורים להיות רלוונטיים לשאלת הקודש והחול. שאלה של מוצא עדתי או תנאים סוציו-אקונומיים אינה משמעותית לכך, אבל השאלה עד כמה מוכן התלמיד לקבל על עצמו את הדרישות המוסדיות בתכניות הלימודים, ועד כמה הן מתאימות לאופיו ולאורחות חייו, היא שאלה לגיטימית.

יש לשים לב גם לאופי השונה של המחיצות המקיפות את תחומי הקודש השונים. המשכן עצמו עשוי דפנות עץ המכוסות על ידי יריעות, זו למעלה מזו. בין קודש הקודשים לקודש, מפרידה פרוכת.אי אפשר לראות מבחוץ מה נעשה בקודש הקודשים, אי אפשר להתבונן מן החוץ אל תוך המשכן וגם אי אפשר לראות מן המשכן מה נעשה מחוץ לו, מלבד דרך הפתח היחיד, שגם עליו פרוסה פרוכת. לא כן הדבר בחצר. החצר מוקפת קלעים, והקלעים אינם אטומים כל כך. רש"י כותב שנעשו "מנוקבין ככברה". כביכול, ניתן היה לראות דרכם, מן המשכן החוצה, ומבחוץ – פנימה. (אמנם מן הגמרא בזבחים נט ב משמע שלא התאפשר לעם שבחוץ לראות את הכהן בעבודתו על המזבח).

הוי אומר: יש עולם קדושה סגור ומבודד, המיועד רק ליחידי סגולה שנכנסים אליו לעתים מזומנות, גם אם רחוקות. סביבו יש מרחב של קדושה פתוח יותר, שיש בו מקום לציבור רחב יותר. גם מי שאינו יכול להיכנס אליו, יכול להשקיף עליו מבחוץ, ומי שנמצא בפנים –רואה את הנמצא בחוץ ומודע לאלו שמחוצה לו. אלו שבפנים ערים לכך שהם פועלים מכוחם של אלו שבחוץ ובעבורם, ואלו שמבחוץ יכולים לצפות אל המתרחש בפנים, לשאוב מן הקדושה ובתנאים מסוימים גם להשגיח שלא נעשים דברים שאינם ראויים חלילה.

כך היו הדברים גם במקדש בירושלים. ירושלים היתה פתוחה לעולי רגלים ושאר מבקרים שבאו להביא את קרבנותיהם ומעשרותיהם ולחוג בה את חגיהם. בהר הבית, החיל והעזרות, נקבצו רבים באירועים מיוחדים כדוגמת שמחת בית השואבה. למעלה מהם היו ההיכל, האולם וקודש הקודשים. אולם היו מגבלות של טהרה לכל תחום, וכך התאפשר שהעיר תהיה "עיר שחוברה לה יחדיו" – שעושה את כל ישראל חברים, אך לא במחיר של ויתור על האפשרות להגיע למדרגות הגבוהות ביותר של קדושה, לפני ולפנים.

נראה שבתקופתנו, יש קושי לסגל את דפוס החשיבה המורכב הזה. איך אפשר לקיים "עשר קדושות זו למעלה מזו" ובד בבד גם לקיים "כל ישראל חברים". בהקשרים רבים מדי אנו מוצאים מחלוקת בין אלו המבקשים לרומם את הקדושה לבין אלו המבקשים לחזק את החברותיות והשוויוניות. לפיכך, המטוטלת נעה מצד לצד אל הקטבים, בין הגבהת חומות לפריצת גבולות.

מן הראוי לצרף לשיח על הגבולות והתחומים את המושג "קלעי החצר". אלו גבולות רכים יותר, קלים יותר למעבר מצד לצד. קלעיםמאפשרים במידה מסוימת לראות מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה, ובכל זאת, הם מסמנים גבולות. כי בלי גבולות אין בכלל אפשרות לקיים קדושה. אבל עם חומות המפרידות בינינו, אי אפשר שכל ישראל יהיו חברים.

---

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג