שיפת סיפורו המצער של יגאל שילון אודות התאונה הביתית שעבר והותירה אותו משותק מגפיים ועד צוואר, גרמה לתחושות חמלה וצער כלפי הידוען שפניו המחייכות ריצדו על פני מסכי הטלוויזיה של מאות אלפי בית אב בישראל.
בדיעבד, מתברר שהסרט נטע בצופים רבה תחושת החמצה, לנוכח פספוס הזדמנות נדירה למנף את הסרט- שהוקרן בשעת שיא בפריים טיים- ככלי עזר משמעותי לעידוד מודעות ולגיוס תמיכה עבור אוכלוסיית קשישים וחולים המצויים במצב פיזי ונפשי קשה כשל שילון ואף חמור ממנו.
רובם המכריע של בני הגיל השלישי בישראל, או אנשים הסובלים ממחלות קשות, אינם זוכים למשענת המשפחתית הנדירה העוטפת את יגאל שילון. אין בהם כל עניין ציבורי ובוודאי שאינם מסוגלים לממן את הטיפולים הרפואיים הנדרשים והיקרים. שילון, אייקון טלוויזיוני מהמובילים בישראל, יכול להרשות לעצמו לאחר עשרות שנים של עבודה קשה ומאומצת, לרכוש כיסא מנייד מתקדם וחכם שלמעשה מציל את חייו-אך סיפור חייו האישי חורג משמעותית מקורות חייהם של אלפי הקשישים והחולים בישראל, שאנו מלווים כעמותה, הכורעים תחת נטל תשלומי התרופות והטיפולים הבסיסיים הנדרשים.
בשבוע האחרון זכה הסרט לקיתונות בוז וביקורת מצד הגדודים הרעבים של מבקרים, דוגמת מאמר ב- "הארץ" שהגדיל לעשות והגדיר את הסרט כ"טקס אשכבה לטלוויזיה". עם זאת, הפספוס הגדול, נובע מעצם העובדה שהסרט ששודר בשעת שיא לא מונף לגיוס הציבור הרחב לעזרת אלפי הקשישים והחולים, שטרגדיות דומות הפכו את חייהם לקשים מנשוא ואין ברשותם אמצעי תמך ועזרה בסיסיים שיוכלו לשפר מעט את מצבם.
טוב לדעת, שאת מה שלא עושה הטלוויזיה עושים מתנדבים חשובים ואהובים המסייעים לחולים ובני משפחותיהם ולנזקקים לסיוע מכל סיבה, גם כשאין מצלמות סמויות או גלויות בסביבה.
מיכאל (מיכי) וסרטייל הוא יו"ר ומייסד עמותת "יד-תמר" המסייעת לחולי סרטן ובני משפחותיהם ובמשברים בקהילה