הקרב על הנגב

אני נכנסת לשבת הזו מתוך דאגה עמוקה בנוגע לנגב. ותשובת המדינה לבג"צ חומש, כמו גם ההחלטה האחרונה בנוגע לאביתר - רק מעמיקות את דאגתי.

לצרכן התקשורת הממוצע נדמה, בשבועות האחרונים, שהקרב על הנגב נרגע: אין התפרעויות המוניות, אין קריאות להכריז על הנגב כשטח פלסטיני כבוש, אפילו הנסיעה בדרכי הנגב כבר לא כל כך מסוכנת. לכאורה תמו הקרבות.

אבל זה לא נכון. הקרבות פשוט עברו להתנהל בחדרים האחוריים של ממשלת בנט-עבאס. בשקט והרחק מעין-רואה ניתשים שם קרבות אדירים. מצד אחד של שדה הקרב נמצאים השרים שקד ואלקין, שמתעקשים לשמור על הנגב כחלק ממדינת ישראל, להקים בו עוד ישובים יהודיים, להחזיר אליו את המשילות, ולהסדיר את ההתיישבות הבדואית בו באופן שיצמצם את ההשתלטות על המרחב ויכנוס את הבדואים אל תוך הישובים שיוסדרו עבורם.

מהצד השני ניצבת התנועה האיסלאמית בראשות מנסור עבאס, מרצ מתוגברת בחברת הכנסת הנחושה זועבי (שכבר שברה משמעת קואליציונית למען הבדואים בנגב), וגם יש עתיד בראשות לפיד. הקרבות ניתשים כבר מספר שבועות, אבל תוך הקפדה על השתקה, חיסיון מעיני הציבור, מעין צו-איסור-פרסום בלתי כתוב אבל מאד נחוש. והשקט הזה מדאיג אותי, כי בשורה התחתונה משמעותו היא, שכשתהיה כניעה - היא תתבצע עם משתיק-קול. לא נשמע ולא נבין מי נכנע ועל מה הוא בעצם ויתר.

טיפין טיפין מתגלה ונחשף הקרב על הנגב. ובמקביל נראה שצעד אחר צעד ישראל נסוגה בקרב הזה, והתנועה האיסלאמית, בגיבוי השמאל בממשלה - מנצחת.

את הסימן המובהק ביותר קיבלנו ביום שני השבוע, כשאותה ח"כ זועבי שהצביעה קודם נגד חוק הגיוס - הצביעה הפעם בעד אותו החוק ממש, תוך שהיא מנמקת את הצעד הזה ומסבירה: "לאחר שהגעתי להבנות עם הקואליציה בנוגע לבעיות של הבדואים בנגב בענייני הקרקעות, הדיור, והישובים הבלתי מוכרים... הצבעתי היום בעד חוק הגיוס".

בשלב הזה נדרשה הממשלה להשיב לשאלת ח"כ יריב לוין: מה בעצם קיבלה ח"כ זועבי, והתשובה - שנמסרה ע"י חברה-לסיעה השר עיסאווי פרייג' היתה: היא לא קיבלה דבר. למי משניהם אתם מאמינים? לצערי, אני מאמינה יותר לזועבי.

כמה עיתונאים מעמיקים, כמו עמית סגל ושירית אביטן-כהן, הצליחו לחשוף פרטים מקרב-המחשכים על הנגב, והביאו אותם לידיעת הציבור. לפי הפרסומים שלהם, המחלוקות הן כבדות והרות-גורל:

מחלוקת ראשונה נוגעת לתכנית-החומש מ 2017 שהממשלה נדרשת להאריך. באופן בלתי-מפתיע לחלוטין, עבאס דורש להסיר מהתכנית את כל פרק האכיפה, הכולל את פעילות יחידת-האכיפה יואב, את תכנית הנטיעות, ואת התכנית לשמירה על אדמות המדינה מפני פלישות... נשמע לכם סביר? ובכן, נראה שלדרישה הזו כבר נכנענו, בשקט ובאין-רואה.

המחלוקת השניה נוגעת להסדרת 3 הישובים החדשים בנגב, אותה החלטת ממשלה שהתקבלה לפני כחודשיים, החלטה שקבעה שהישובים החדשים יוקמו אך ורק בתנאי שלפחות 70% מהבדואים (הדרישה היתה ל 80%, בסוף התקפלו והסכימו ל 80%) שמתגוררים בסמוך ומחוץ לתחומי אותם ישובים - יחתמו על הסכמה להתכנס פנימה, ולשחרר את המרחב. ובכן, אצל עבאס כמו אצל עבאס, כל ויתור הוא רק הפלטפורמה לויתור הבא.

עכשיו הוא דורש שהסכמת הבדואים תינתן רק בשלב בו הטרקטורים עולים לשטח, ולא כתנאי לעצם קידום הליכי התכנון. האם גם כאן תהיה התקפלות? אם הקרב ימשיך להתנהל בשקט ומאחורי הקלעים - קשה להאמין שלא.

המחלוקת השלישית היא סביב סעיף 19 להסכם הקואליציוני עם רע"מ, הסעיף המחייב את הממשלה להציג תוך 9 חודשים (מתוכם עברו כבר יותר מ 7 !) תכנית להסדרת כלל ההתיישבות הבדואית בנגב. האם נחשפו כבר עיקרי הויכוח בקרב הזה? טרם. וזה כשלעצמו מדאיג מאד. מה הסיכוי שישראל הציונית תנצח בו אל מול התנועה האיסלאמית? התקדימים יוכיחו.

כפי שכתבתי כבר בהתחלה, מה שקורה בשומרון: בחומש, באביתר, בגבעת רונן - רק מעמיק את הדאגה שלי בנוגע לנגב: ההסכמה-בשתיקה שנותנים חברי הקואליציה "מהימין" להחלטה הרשמית של בני גנץ לפנות לחלוטין את ישיבת חומש במועד שהוא, ורק הוא, יקבע; ישור-הקו שלהם עם בני גנץ בנושא אביתר, תוך הפניית-עורף למתיישבים שפעלו בהתאם להסכם, ביצעו פינוי-עצמי וחסכו לממשלה מראות קשים; והעלמת-העין שלהם מההתעללות של בני גנץ במתיישבי גבעת רונן שבתיהם סומנו להריסה כצעד-נקמני ללא שום דין ודיין ובאופן התואם לחלוטין את קמפיין "אלימות המתנחלים" של האיחוד האירופי - כל אלה מעידים כאלף עדים עד כמה חברי הקואליציה "מהימין" לכודים בידי שותפיהם מהשמאל, עד כמה הם מפחדים לעמוד בנחישות על דעתם, עד כמה הם מועדים ואף נידונים-מראש להתקפלות. כל זה כשמדובר בשותפים מהשמאל. כשמדובר בשותפים מהתנועה האיסלאמית - התוצאות יהיו כנראה גרועות בהרבה.

שותפות עם התנועה האיסלאמית היא אובדן-דרך, כבר מראשיתה, עוד לפני שלב הויכוחים הקשים שאליו הגענו. שותפות כזו חותרת כבר בבסיסה תחת יסודות הציונות, וכמו שאמר מנסור עבאס בעצמו בראשית הדרך: היא הופכת את ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי - למדינת "שני הנראטיבים" (בלשונו של עבאס), למדינת שני לאומיה. זה מתחיל בנגב, ואם לא נעצור את המהלך הזה - הוא יביא לחיסולה של מדינת ישראל מבפנים, לביטול זהותה היחודית כמדינה יהודית. הויתור בנגב הוא לא רק ויתור על שטח, שטח עצום, הוא גם ויתור על זהות, על תודעה, על מהות.

בפרשת השבוע מדגיש לנו רש"י פעמיים, שהמשכן הוקם על בסיס עצי השיטים אותם שתל יעקב אבינו בדרכו למצרים: "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו לטלם עמהם כשיצאו ממצרים" - כותב רש"י בפירושו לפרק כ"ה פסוק ה', ומוסיף וכותב בפירושו לפרק כ"ו פסוק ו': "מהו הקרשים? מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת ציווה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שיטים: ראו, שיהיו מזומנים בידכם!".

מה אומר לנו כאן רש"י, ומה הוא מדגיש לנו (בעקבות חז"ל כמובן) פעמיים? במשך מאות שנות גלות מצרים, בתוך השעבוד והגזרות, ראו בני ישראל כל הזמן את עצי הארזים שנטע יעקב אבינו, וידעו כל הזמן לא רק שהם עתידים לצאת משעבוד לגאולה, אלא שהיציאה הזו כוללת בתוכה גם את הקמת המשכן. נטיעת הארזים במצרים ע"י יעקב אבינו יצרה לא רק קרשים לבנין חומרי של המשכן, היא יצרה גם את תודעת המשכן. הארזים האלה, בעודם נטועים במצרים, היו מעין מצפן שמצביע על דרכו העתידית של העם.

על המצפן הזה בדיוק מאיימת השותפות עם התנועה האיסלאמית, תחת המצפן הזה בדיוק חותר מנסור עבאס, בחלקלקות, במתק-שפתיים, בנועם-הליכות, ועם זאת בנחישות ובניצול מלא של התלות-המוחלטת של הקואליציה בו ובמפלגתו - הוא מפורר את היסודות הבסיסיים ביותר של התנועה הציונית, ומאיים באין-רואה ובשיטת-השלבים על זהותה של מדינת ישראל.

אני מודאגת בנוגע לנגב יותר מאשר בנוגע לשומרון. על השומרון יש מי שישמור, לחומש יגיעו רבבות, וגם על אביתר אני מאמינה שהמתיישבים לא יוותרו. עלינו להתחזק במאבק על הנגב, וכתנאי בסיסי לכך עלינו להוציא את המאבק הזה מהמחשכים - לאור.