אחד מהתחומים המבוקשים יותר בסמינריונים ובשיחות לנוער הוא אהבה וזוגיות. יש כל כך הרבה מה לומר על האהבה שהיא חשובה לנו לא פחות מחמצן ומים.
כל מי שמכיר קצת את עולם הדייטים וההיכרויות יודע עד כמה שהעניין מורכב: כל צד מגיעה עם רשימת המכולת שלו ועם הדברים שהוא רוצה להפיק ולקבל מהקשר: מה הוא עושה? וכמה הוא מרוויח? ומה התוכניות שלו לעתיד?
שאלות הקאלט הידועות שנועדו להבטיח עתיד כלכלי בטוח ומקסימום נוחות. כי למי בכלל יש ראש או כוח או מחשבות או משאבים נפשיים לאהבה מסוג אחר.
והיום, כולנו יודעים, עד כמה שהזוגיות ואהבה שלפני כן הייתה מבטיחה כל כך יכולה להיות שברירית ופריכה כמו פריכית אורז עם שוקולד לבן למעלה:
מספיק שמשהו מבין הגורמים שאמורים להבטיח את היציבות והביטחון הזוגי לא יתגשם בשביל שהבית יחרב והכול יתמוטט.
כי באמת אין סיבה שמישהו יקריב משהו בשביל מישהו אחר בעולם שגם אם פעם קידש את האהבה, היום מקדש את הנוחות ואת מימוש העצמי נוכח אחוזי הגירושין והבתים הרבים שמתפרקים, אני רק מקשיב למשפט הזהב של יהונתן פולארד על רעייתו המנוחה אסתר: "נלחמת בשבילי 30 שנה, אוהב אותך לנצח" ובשרי רוטט וליבי מתפלץ ואני שואל את עצמי:
ריבונו של עולם, כמה אהבה צריכה להיות באשה בשביל ללכת אחרי בעלה בצורה כזו?
כמה הקרבה ומשאבים נפשיים צריכים להיות באישה המיוחדת הזו שהאהבה שלה לא הבטיחה לה שום יציבות כלכלית וביטחון בין כותלי הכלא הקשוח והמאיים של ארצות הברית.
ובכל זאת היא בחרה באהבה. וביונתן. על פני מישהו אחר שיכל להבטיח לה הרים וגבעות, משכורת שמנה וקורת גג, אבל שום דבר כנראה מהקסם ומהמיוחדות הנדירה הזו שהייתה ליונתן ושממנה הרעיף על אסתר.
כל כך הרבה השראה וגדלות והשתוממות מהמודל הזוגי הזה, שלקח את האהבה ביניהם צעד אחד קדימה ופסע איתה למקומות בלתי מוכרים לנו.
ואם הייתי יכול, הייתי מסיים כל סמינריון אהבה במשפט: "נלחמת בשבילי 30 שנה, אוהב אותך לנצח". ואידך זיל גמור.