יום רביעי במליאת הכנסת, חבר כנסת לא מאוד מוכר, ולדימיר בליאק מיש עתיד, עולה אל דוכן הנואמים עם ניירות ביד ומתכונן לשאת דברים.
הנושא: הצעת חוק פרטית שלו, שנוגעת לפטור ממס. האווירה מסביב מזכירה קרקס. חבר הכנסת צביקה האוזר, שמנהל את הישיבה, גוער בחברי כנסת שמדברים בסלולרי. חבר הכנסת דוד ביטן מתערב ופותח נגדו בקרב מילולי.
בליאק מכיר את זירת ההתגוששות ומנסה להמשיך, אבל דבריו נקטעים שוב ושוב. אחרי שביטן מוצא מהמליאה בליאק זוכה לכמה רגעי חסד. הוא ממשיך להקריא את הנאום שעליו עבד בצורה מוקפדת, אבל מדובר רק בשתי דקות של הפוגה. עכשיו חבר הכנסת שלמה קרעי מהליכוד חוטף גערה ועונה להאוזר. המילים של בליאק מתחילות להיתקע זו בזו. לפעמים הוא לא מצליח להגות מילה בשלמותה. הגמגום, שבו הוא נאבק מגיל שלוש, צף ועולה שוב בגרון, מטריד, מפריע ולא מוכן לעזוב. ללחץ יש מחיר.
התגובות לנאומו של בליאק לא איחרו להגיע. חלקן כלל לא עסקו במהות אלא כוונו למגבלה שבליאק לא בחר בה, שאינה קשורה בעמדות שלו והוא אינו יכול לשנות אותה. בתגובה צייץ בליאק: "יש כאן צייצנים שאוהבים להתלבש על הגמגום שלי. חבר'ה, עם המגבלה הזאת אני מתמודד מעל ארבעה עשורים ועברתי הכול. זה מציק לי ומעצבן וגם עורכים בחדשות אולי פחות מתחברים. אך למרות הכול ניצחתי - הגעתי לאן שהגעתי, ואני נואם בכנסת, גם אם זה יותר קשה לי פיזית מאחרים. תבקרו עניינית, תתקדמו".
שליחות ציבורית לא נגמרת בחקיקה
"איכשהו אחרי כל התגובות שאני מקבל, ואני מקבל הרבה תגובות כאלה בטוויטר", הסביר בליאק בתחילת השבוע לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בתוכניתם בכאן ב', "זה הציף לי הכול". זו לא הפעם הראשונה שבליאק מותקף. הוא חבר כנסת, וככזה יש לו יריבים ומתנגדים. גם הוא עצמו לא תמיד שומר על טון שתואם לבית המלוכה הבריטי. אבל הפעם המגיבים דרכו על היבלת הכואבת שאיתה הוא מתמודד יום יום.
בליאק דיבר עם המגישים על הקשיים שעבר, על הבחינות בעל פה לתואר בכלכלה בברית המועצות, בחינות שבהן לא צלח את המשפט הראשון מרוב לחץ וקיבל ציונים שניתנו לו מתוך רחמים. בליאק סיפר על הבחירה במקצוע שבנוי על רטוריקה ושיתף באסטרטגיה שלו, שכוללת דילוג מעל מילים שיכולות לעצור אותו, וגם שיתף בקנאה שלו במי שעולה על הדוכן ופשוט נואם בכיף.
חבר הכנסת לא החמיץ את ההזדמנות לבקש מהמאזינים להיות סובלניים לילדים ומבוגרים מגמגמים ולתת להם הזדמנות. "קיבלתי תגובה מאוד מרגשת מחברים שלי, שהילד שלהם בן חמש, אולי שש", סיפר לליבסקינד וליברמן, "מסתבר שהוא מגמגם והם משמיעים לו את הנאומים שלי כדי לתת לו השראה שזה אפשרי. ואם ציוץ אחד קטן שלי יעזור לילדים האלה להתגבר ולהתקדם, זה מאוד מרגש אותי".
בליאק הוא לא חבר הכנסת הראשון שמשתף את הציבור בקושי אישי. לפני שלושה שבועות התפרסם פרויקט מצולם של דפנה ליאל מחדשות 12 עם שישה חברי כנסת, נשים וגברים, חברי סיעות שונות בבית. הם סיפרו על קשיים נפשיים שחוו. חברי הכנסת פתחו את השער לסוד הכי שמור שלהם והזמינו את הצופים, כלומר קהל הבוחרים, לחזור איתם לרגעים הכי שבירים בחייהם. הם סיפרו על רגע הנפילה ועל הדרך הארוכה שעברו עד שעמדו מחדש על הרגליים.
אמילי מואטי סבלה מדיכאון אחרי לידה, רם שפע סבל מחרדות משתקות, קטי שטרית עברה לידה שקטה שצילקה אותה, אופיר סופר סבל מפוסט־טראומה כתוצאה מהקרב על קבר יוסף, פוטין מולא היה שנים רבות קצין נפגעים והמראות לא עוזבים אותו וגלית דיסטל־אטבריאן סובלת מפוסט־טראומה. השיתוף החשוף לא היה פשוט, אבל הם בחרו לעמוד מול המצלמה ולספר. בסוף הכתבה הסבירה מואטי לליאל: "התלבטתי אם לדבר, אבל אז חשבתי ששליחות ציבורית לא משחררת אותך מאחריות אלא מייצרת מעגלים חדשים של אחריות. פתאום לא רק לחיים הציבוריים שלך, אלא גם לביוגרפיה האישית, יש מקום בשיפור חיי הזולת".
מנהיגות בלי עניבה
פעם חברי כנסת היו מורמים מעם. ז'קט מחויט, עניבה וגינונים של אנשים מרוחקים. את האזרחים הם היו פוגשים במסכי הטלוויזיה או על במה באספות פעילים, לא ברשתות החברתיות ולא בנעלי בית. היום חברי הכנסת נגישים יותר, אבל לא מחליטים פחות על העתיד של כולנו. ויש משהו מיוחד בכך שהם חושפים את עצמם בדרך לא צהובה, לא כזו שסוחטת קולות ודווקא לא לקראת בחירות. כן, אפשר להתבונן בכך במשקפיים של ציניות, אבל נדמה לי שבמקרה הזה נכון יותר להניח אותם בצד.
150 אלף מגמגמים שמאזינים לחבר כנסת שאומר "הצלחתי, גם אתם יכולים להצליח", ומאות אלפי אזרחים שצופים בנבחריהם ומגלים שהם נתקלו בקשיים לא מבוטלים אך התמודדו וממשיכים להתמודד איתם גם היום, מקבלים השראה ותקווה לחיים שלהם עצמם. בדרך הזאת חברי הכנסת יוצאים מהמקום הממוסגר שלהם כחברי פרלמנט קובעי מדיניות. הם שבים ועוטים את הגלימה ההיא שמזמן לא ראינו, גלימת המנהיגות. גם אם היא נראית מעט אחרת מזו שהיינו רגילים אליה, וגם אם המנהיגות הקלאסית של חברי הכנסת עדיין חסרה.
בעידן שבו הפוליטיקאים שלנו נושכים זה את זה ואנחנו מעודדים את הקרבות מהיציע, כשהעולם נצבע בשחור ולבן וביניהם קו חציצה ברור ואבוי למי שיעבור אותו, המסר האנושי, המורכב, נחוץ לנו כאוויר לחולי קורונה. כי האמת היא שהעולם שלנו לא מחולק לטובים ורעים, הוא מחולק לבני אדם. כן, גם הפוליטיקאים שלנו הם כאלה. לפעמים הם מבטאים את העמדות שלנו, לפעמים הם מקדמים החלטות הרסניות למדינה, לפעמים הם כנים ובפעמים אחרות משקרים ומאכזבים. אבל בני אדם? כולם בני אדם. ובכל מקרה, את הביקורת כדאי לשמור לתחום הענייני, ולא לקושי או ללקות של האדם שעומד מולנו. ניקוי האווירה הזה יכול להוביל את השיח למקומות טובים יותר, אמיתיים יותר, וכולנו ראויים לזה. הלוואי שחברי הכנסת היו מפנימים את זה בעצמם.
לתגובות: ofralax@gmail.com