הכול התחיל כשעברנו מלוד למעוננו החדש שאיננו לוד. מיד שמנו לב לכמה הבדלים משמעותיים, רובם קשורים לתשתיות רעועות ועניינים פעוטים כמו חיסולים לאור יום. אבל הכאפה הגדולה חיכתה לנו כשרשמנו את הילדים לבתי הספר ולגנים.
"הצהרון זה 900 שקלים", אמרה אשתי ופניה חיוורים משל ראתה רוח רפאים אם לא שתיים.
"בסדר, 900 שקלים לצהרון לשנה זה הגיוני", אמרתי בנאיביות.
"לחודש".
"מה?"
"זה 900 שקלים לחודש".
"חודש עברי?" ניסיתי לברר.
"כן".
"את בטוחה? אולי הם הולכים לפי לוח השנה האצטקי", ניסיתי.
"בלוח השנה האצטקי יש פחות ימים בכל חודש", היא התעקשה.
"כן, אבל שער השקל האצטקי נמוך משלנו בהרבה", המשכתי להיאחז בתקווה קלושה ובמינימום ידיעות על תולדות האצטקים ז"ל.
בירור מעמיק אישש את חששותינו. בעוד שבלוד כל צהרון גבה שקל שישים לחודש בפריסה של עד עשרה תשלומים, בשאר המדינה מדובר בעסק שמגלגל מיליונים על גבם של הורים שחטאם היחיד הוא הרצון לבלות עם הילדים כמה שפחות.
אז היות שברשותנו שלושה ילדים בגיל צהרון ואבא אחד עם לו"ז גמיש, החלטנו שאפשר לוותר על הצהרון.
אבל אז הגיעה ההברקה.
אם צהרון זה עסק כל כך מניב, מדוע שלא אקים אצלנו בבית צהרון משלי לילדי השכונה? הרי זה שוק שמשווע לתחרות בריאה. אשתי הפגינה סקפטיות צפויה, אז הראיתי לה את המודל העסקי שבניתי.
"900 שקלים לחודש לילד, כפול עשרים ילדים, בסך הכול מדובר בהכנסה חודשית של 18,000 שקל נקי".
"בראבו, אתה יודע להשתמש במחשבון", סיננה אשתי בסרקזם.
"אני גם יודע לכתוב בו את המילה פרופסור", התגאיתי.
"אבל אתה לא מבין שלצהרון יש גם הוצאות? אתה צריך להאכיל את כל הילדים האלה", היא הסבירה.
"נשמה, כמה כבר עולה ממרח שוקולד השחר וחבילה של עשרים פיתות?" התעצבנתי, "את סתם מרגישה מאוימת כי לי יש צהרון מצליח ולך אין".
"אתה לא יכול לתת לילדים לארוחת צהריים ממרח שוקולד השחר", היא התעקשה.
"אז נוטלה, בסדר", נכנעתי.
"לא קשור המותג, פיתה עם שוקולד זה לא ארוחת צהריים!"
"זה לא מה שאבא אומר כשאת לא נמצאת..." הסנדביץ' שלי נכנס למטבח ברגע הפחות נכון, "הוא אומר ששוקולד מיוצר מזרעים של עץ אז זה בייסיקלי סלט נבטים".
"מה עוד אבא לימד אתכם?" אשתי ניצלה את ההזדמנות.
"להשתמש במחשבון", הוא ענה לשמחתי, "אני כבר יודע לכתוב פרופסור".
מפה לשם כעבור שבוע פתחתי את הצהרון שלי "איכה תרביץ בצהריים", אבל אחרי שאשתי העירה שייתכן שהורים יקבלו את הרושם הלא נכון באשר למתודות החינוכיות שלי, הצהרון עבר מיתוג מחדש והושק בשם "צהרון שולה - בנשיאות שולה בוטביה" מתוך מחשבה ששם כמו שולה ימשוך אליו קליינטים שאננים. ואכן, ההמונים נמשכו אל הצהרון החם והאותנטי של אותה השולה הנעלמה, רק כדי לגלות זיו איקונין שלי דורש תשלום מראש לכל השנה.
ותשלום מראש זה לא עניין של מה בכך, אבל הורים היום ישימו את הילדים שלהם גם בצהרון של דאע"ש אם אין ברירה, אז ברוך השם לא היו בעיות בהרשמה.
"אז מה עושים פה בצהרון?" שמעתי את אחד הנרשמים החדשים שואל את היעקבין הבכור.
"בגדול מתנהגים יפה אחד לשני למשך חצי דקה ואז אבא אומר 'כל הכבוד ילדים, מגיע לכם לראות מחשב' ואז הוא שוכח אותנו מול פוקימון עד שאמא חוזרת".
הילד הנהן בדיוק כשהסנדביץ' שלי ניגש אליו ובידו מגש.
"אדוני מעוניין בסלט נבטים?" הוא שאל והגיש לו פיתה מפוצצת שוקולד.
"כל הכבוד ילדים, מגיע לכם לראות מחשב", הגבתי בהתרגשות ושלחתי 23 ילדים לראות פוקימון.
"אתה יודע שאמורים להיות חוגים בצהרון?" אמרה אשתי כשחזרה הביתה לבסוף.
"זה חוג צפייה ביקורתית", הסברתי לה. "אני מחכה שהם יבינו שדיג'ימון יותר שווה".
אשתי המשיכה לפקפק באיכות הצהרון של שולה ושלי, אבל התגובות מההורים היו מחממות לב. "בזכות בעלך הילד שלי יודע לכתוב במחשבון 'פרופסור פרוספר'!" סיפרה לאשתי אמא נרגשת לילד בשם פרוספר.
"אצלי הילד אף פעם לא אוכל נבטים כמו אצל בעלך", אמרה אמא נרגשת אחרת, "מה הסוד שלו?"
"מחסור בעכבות וחינוך קולינרי לקוי", עדכנה אשתי.
עם הזמן הוספתי עוד חוגים לצהרון. הפופולרי שבהם הוא חוג הריתמיקה שבו כל הילדים יחד התבקשו לדפוק בקצב על דלת חדרי ברבע לחמש כדי להעיר אותי מהשנ"צ.
בקיצור, מדובר היה בסיפור הצלחה, אבל כמו כל סיפור הצלחה גם עליי קמו מתנגדים אופורטוניסטים.
שלושה שבועות אחרי שהקמתי את הצהרון שמעתי דפיקות חזקות בדלת. בהתחלה חשבתי שאלה שוב הילדים מהריתמיקה, אבל השעה הייתה ארבע וחצי והילדים יודעים שאוי ואבוי למי שידפוק על הדלת מוקדם מדי. ירדתי לפתוח את הדלת רק כדי לראות שם אישה מבוגרת שמתנוחת גבות עיניה ניכר היה שמבסוטית היא לא.
"שלום, אני שולה בוטביה ואני גננת בגן שולה".
מה הסיכוי.
"באתי להגיש לך זימון לבית משפט בעוון הונאה ושימוש לרעה בשמי הטוב".
מפה לשם מצאתי את עצמי משלם לגברת בוטביה פיצוי בגובה שהלם להפליא את כל רווחיי עד כה, לא כולל הוצאות על פיתות ושוקולד, והצהרון היעקביני נסגר למגינת לב כל הנוגעים בדבר.
"לא נורא, עכשיו תוכל להתמקד בילדים שלך", ניחמה אשתי.
"נראה לך?" אמרתי לה, "רשמתי אותם לצהרון של שולה".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com