חינוך הוא לא שחור לבן

"השואה לא הייתה קשורה לגזע. היא קשורה לחוסר אנושיות של אדם אחד לאדם אחר", כך אמרה לפני שבועיים השחקנית האמריקנית וופי גולדברג במהלך תוכנית טלוויזיה ברשת ABC. כשאחת המגישות בתוכנית הזכירה לגולדברג שהמשטר הנאצי דגל בתורת גזע שגרמה לו לרדוף אחרי יהודים, השיבה גולדברג בלי להתבלבל: "אבל אלו שתי קבוצות של אנשים לבנים. ברגע שאתם מקשרים שואה לגזע, זה נשאר שם. בואו נדבר על מה שזה, ככה אנשים מתייחסים אחד לשני, זו בעיה". כן. בעיני גולדברג לא ייתכן שלבנים פריבילגים יסבלו משנאה ורצח. הרי הם משתייכים לקבוצה המדכאת בעולם ולא לקבוצה המדוכאת.

השואה לא מסתדרת עם התיאוריות ששוטפות לאחרונה את האקדמיה והתקשורת בארצות הברית ולא נעצרות שם. הן מגיעות גם למערכת החינוך האמריקנית, שם הן מחליפות את הערכים המסורתיים של פטריוטיזם, דמוקרטיה וקפיטליזם בגזענות הפוכה, שכתוב ההיסטוריה וסגירות מחשבתית. לפני שנה וחצי החליטה ד"ר אילנה פישביין, יהודייה אמריקנית (ישראלית לשעבר) ואמא מודאגת, להקים ארגון שיילחם בכל זה ויחזיר את השפיות לחינוך האמריקני. היא הקימה ארגון בשם No Left Turn In Education ומאז היא כמעט לא ישנה. המלאכה רבה מאוד. אישה אחת מול כולם? מעטים מול רבים? קטן עליה. "לי זה ברור שאני מייצגת את הרוב האמריקאי, שכל המטורפים האלה הם שוליים של השוליים".

פישביין מציגה לי ספר לימוד שנקרא 'Not my idea' שקיבל בנה בכיתה ד'. הספר המאויר מציג איש לבן עם זנב של שטן. לפי הספר, מסבירה פישביין, "האיש הלבן חתם חוזה עם השטן, שקושר אותו ללובן שלו. ומה האיש הלבן מקבל בהסכם? אדמה גנובה והטבות מיוחדות. המשמעות היא שכאיש לבן אתה מקבל את האפשרות להרוס ללא גבולות את החיים של החברים שלך, השכנים שלך, האנשים שאתה אוהב ואת כל האנשים שהם בצבע אחר". כן, זהו אחד מספרי הלימוד שלימדו בכיתות ד' וה' בבית הספר של הילדים של פישביין. אם תלמידי הכיתה נולדו לבנים, נגזר עליהם להיות שלוחי השטן. זה מה שהם לומדים על עצמם בגיל צעיר כל כך, בלי שעשו דבר.

לאחרונה מורה מאזור אילינוי תבע את המחוז של בית הספר שבו הוא לימד. המחוז הכריח את המורים לעבור השתלמויות הקשורות לגזע, משום שגזע קשור בזהות. "המחוז", כך נכתב באתר האינטרנט של תנועתה של פישביין, "דרש מהמורים להשתתף בהשתלמות אנטי־גזעית שבה הופרדו המורים לפי גזעם. המורים נאלצו לתקוף זה את זה על סמך הגזע שלהם". ההשתלמות עבדה היטב והגיעה אל התלמידים. התלמידים הוכרחו לענות על סקרי גזע, והתלמידים הלבנים שמעו שוב ושוב את המסר שמתייג אותם כפריבילגים מדכאים. בית הספר האמור הוא מגיל הגן עד כיתה ח'. איזה דיכוי יכול ילד בכיתה ב' לחולל?

מסרבת להשתמש במזרחיות כקלף

מסלול חייה של פישביין לא כיוון אותה לכתחילה למקום שבו היא נמצאת היום. היא נולדה לפני 63 שנים בשכונת עתיקות ג' באשקלון. "זו שכונת מצוקה ידועה. בגלל המצוקה גדלנו בפנימיות לילדים מחוננים בירושלים. זו הייתה תוכנית מעולה, היא הצילה אותנו ופתחה לנו עולם. אני מאמינה שבזכותה אני והאחים שלי הגענו לחינוך גבוה". לאחר סיום התיכון והשירות בצבא החלה פישביין את לימודיה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. השורה הזאת בקורות החיים עשויה להיות מובנת מאליה לרבים, אבל פישביין השיגה אותה בעמל פיזי רב ונגד כל הסיכויים. "הרבה פעמים אמרו לי: את לא יכולה לעשות את זה כי אין לך כסף. גם ההורים שלי אמרו לי את זה, אבל אני לא הסכמתי שיגבילו אותי ויגדירו אותי. התאמצתי מאוד. עבדתי במשק בית בחמישה בתים קבועים וערכתי מחקר עם מרצים. במקום בשלוש שנים סיימתי את התואר בארבע שנים, אבל עשיתי זאת". פישביין התמחתה ברווחת הילד ועסקה בהתעללות ובהזנחה של ילדים. אחר כך החליטה שהיא לוקחת תרמיל ונוסעת לטייל בעולם. "יצאתי לטיול מוצ'ילרי שהיה מאוד לא מקובל. זה היה בתחילת שנות השמונים, תקופה שאפילו לא היה בה ספר טיולים, ואני הייתי גם אישה, גם מזרחית וגם טיילתי לבד".

עם תום הטיול הגדול היא שבה לארצות הברית, עשתה תואר שני ודוקטורט ברווחת הילד והמשיכה לכיוון של פיתוח מדיניות, ניהול ומחקרים. אחרי כמה שנים החליטה לשוב לישראל וניסתה כאן את מזלה. היא ביקשה למצוא עבודה שתהלום את כישוריה ואת השכלתה. פישביין קיבלה עבודה במחקר, אבל חיפשה את השטח. חיפשה ולא מצאה. היא גילתה שאין לה את הקשרים הנכונים. אחר כך גיששה את דרכה גם בפוליטיקה. השנה הייתה 2003 והיא התמודדה על מקום במפלגת הליכוד ולא הצליחה להתברג בתוך הרשימה. פישביין זורקת משפט שהיא לא רוצה להרחיב עליו: "נשים עשו אז כל מיני דברים שאני לא הייתי מוכנה לעשות". כחלק מהמרוץ לבחירות הפנימיות, היו שניסו לשכנע אותה להבליט את המוצא שלה. "כשכתבתי את פלאייר הבחירות שלי, אמרו לי תכתבי שאת עיראקית. אמרו לי שאני צריכה להרים את הדגל המזרחי. אמרתי שאני צברית ואני לא מתמודדת בבחירות כי ההורים שלי הגיעו מעיראק, אני מתמודדת בגלל מה שיש לי להציע".

אז בעצם ההתנגדות לפוליטיקת הזהויות מושרשת אצלך באופן עמוק.

"נכון". בבחירות ההן היא בסוף התפשרה וכן כתבה משהו על המוצא, אבל הוא לא היה מאוד בולט. "זה היה לגמרי נגד האמונה הבסיסית שלי. מעולם לא הסכמתי שיגדירו אותי או שיגידו לי מה אני הולכת לעשות בחיים, לא בגלל שבאתי מרקע מאוד עני, לא כי אני אישה או כי צבע העור שלי הוא מסוים. התוויות האלה קוממו אותי וזה אחד הדברים שמפריעים לי עם השחורים. מגדירים אותם על סמך הכנסה ומעמד. זה לא אומר שהם חייבים להישאר שם או שהם יישארו שם".

אחרי יותר משמונה שנים בישראל, שבהן לא הצליחה למצוא עבודה, עשתה פישביין אחורה פנה וחזרה לארצות הברית. "השתקמתי די מהר, כי פה היו לי את התעודות המתאימות וכאן משיגים עבודה לא רק לפי קשרים". פישביין מצאה לא רק עבודה מתאימה, אלא גם את האיש המתאים ונישאה לו. היא הייתה אז בת 49. "הוא הביא איתו נדוניה, ילד שהיום הוא בן 20, טנקיסט בצה"ל, חייל בודד בישראל". אחרי טיפולי פוריות היא ילדה עוד שני בנים "מקסימים", היא מוסיפה, יהושע בן 11 ונתן בן תשע. מאז שהחלו הטיפולים היא לא עובדת, וגם היום, לפחות עד שהקימה את הארגון, היא הגדירה את עצמה אמא במשרה מלאה. המשפחה מתגוררת בפרבר של פילדלפיה.

כאמא אכפתית הנורה הראשונה נדלקה אצלה כבר כשהבן הגדול, כיום החייל, היה בכיתה א'. "יום אחד הוא חוזר הביתה עם פוסטר מגולגל ואני פותחת את הפוסטר. זו הייתה מפה שהיה כתוב עליה באנגלית 'הגדה המערבית'. שאלתי אותו מאיפה זה, אז הוא סיפר שבאותו יום היו בכיתה שלו שלושה הורים שסיפרו על הקריירה שלהם. אחת האימהות דיברה על הגדה המערבית. התקשרתי למורה ולמנהלת ושאלתי מה זה צריך להיות, הילד שלי בכיתה א' מגיע עם מפה של הגדה המערבית? תארי לך שהייתה באה אמא יהודייה ומביאה מפה שכתוב עליה יהודה ושומרון. זה הרי לא היה עובר. שאלתי למה לא לתת לילדים מפה של היישוב שלהם, של המדינה שלהם, של ארצות הברית?". הילד גם סיפר שאחד האבות שהגיע הסביר שהאנשים שגרים ברחוב הם אנשים מסובבים בראש. "גם על זה גערתי בהם. ככה מגדירים אנשים עם מחלות נפש? אתם לא מסננים את התכנים?"

אחרי הנורה הזאת הגיעה עוד אחת. "כמה שנים אחר כך הם למדו על האסלאם. ביקשתי ממנו את ספר הלימוד ושאלתי אותו אם הם למדו על הנצרות והיהדות, שהיו הדתות הראשונות לפני האסלאם. הוא ענה שלא. ראיתי שבספר אין אזכור ליחס של האסלאם לכופרים או מה הוא ג'יהאד. מוחמד הפך להיות יותר צדיק ממאמא תרזה. פניתי שוב למנהל. הוא ניסה לומר שהם למדו על הנצרות והיהדות, אבל זה לא היה נכון. שנה אחר כך הייתה להם ויטרינה גדולה בבית הספר עם כל מיני דמויות שהן טרנסג'נדריות. הבן שלי סיפר לי על כך, אבל לא האמנתי לו והלכתי לראות. שאלתי את המנהל מה המטרה של המצגת. האם מדובר באנשים שתרמו לאנושות ולכן הם זכו בלהיות בוויטרינה הזאת, או שזה בגלל שהם טרנסג'נדרים? המנהל ניסה לומר שכל תלמיד שרוצה יכול לעשות מצגת כזאת על איזה נושא שיבחר. אבל גם זה לא היה נכון. ניסו לקדם מצגות על כל מיני נושאים והמנהל לא אישר".

כשהבן השני, ג'ושוע, היה בכיתה ג', הוא הגיע הביתה וסיפר שהמחנכת הסבירה שצריכים להיות נחמדים לאנשים. משם החלה להסביר מה הם טרנסג'נדרים ולמה צריכים להיות נחמדים אליהם. פישביין נחרדה מהעובדה שילדים בגיל כזה נחשפים לתכנים הללו על ידי המורה. היא החליטה להעביר בסוף השנה את בניה לבית ספר יהודי דתי. אבל לפני שזה קרה אירע הרצח של ג'ורג' פלויד כהה העור על ידי שוטר לבן. "האווירה הייתה של מהומות והפגנות ואנחנו קיבלנו מכתב מהמנהלת. היא כתבה שתוכנית הלימודים מחר תשתנה ובה יעשו הילדים cultural proficiency". פישביין מסבירה שמדובר ברכישת מיומנות כמו מיצ"ב במקצועות הליבה, רק בתחום הגזע, המוצא והחברה.

"זה היה גזעני לחלוטין. אתה מדורג לפי דברים שנולדת לתוכם או שיש לך. כל לבן הוא מדכא. אתה נמדד לפי צבע העור שלך. אם יש לך השכלה או רכוש בחיים, זה רק בגלל שאתה לבן". אגב, זה לא שילדי בית הספר לא זכו להשכלה בתחום הסובלנות. היו חמש תוכניות כאלה במהלך השנה, ובית הספר החליט להקדיש עוד יום לעיסוק בגיוון, גזענות, צדק, שוויון ופריבילגיה.

"הרגשתי כמו מול כיתת יורים"

שנת הלימודים הסתיימה, אבל פישביין הייתה נסערת מהחוויה שעברו ילדיה. בארצות הברית לכל אזור יש מועצה שאחראית על החינוך בבתי הספר שבתחומו. פישביין שלחה מכתבי תלונה גם לחברי המועצה וגם למנהלת בית הספר. איש לא הגיב. היא החליטה לפנות להורים עצמם, לבדוק אם הם מודעים למה שהילדים למדו, אם הם מסכימים. היא כתבה בקבוצת הפייסבוק של הורי בית הספר, והופתעה מעוצמת התגובות. "זה היה ממש כמו כיתת יורים. אנשים התחילו לתקוף אותי ולכסח אותי, כתבו לי 'רשעית', 'גזענית', השתמשו בכל התוויות. הם דרשו שיורידו את הפוסט שלי מיד, והוא ירד". אבל למרות המתקפות, פישביין הסתכלה על הנתונים בעין נכוחה. "צילמתי את המסך. מדובר בבית ספר שיש בו לפחות אלף הורים ומי שהגיב היו רק 15 אנשים". כשניסתה לפרסם את הפוסט בקבוצות אזוריות אחרות - או שלא העלו אותו, או שמחקו אותו.

במקביל למתקפה הזאת החל לקרות משהו הפוך בתכלית. לאט לאט הצטברו בטלפון שלה הודעות תומכות, מסרים שמציירים תמונה לגמרי שונה מזו הפומבית. "כולם כתבו שהם פוחדים לדבר כי הם רואים את ההרס והביזה שמשתוללים ברחובות. ה־BLM (התנועה 'חיי שחורים חשובים', שהוקמה בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד - ע"ל) הפך להיות קדוש. זה הפך להיות מטורף. בתור יהודייה וישראלית אנחנו יודעים בדיוק מה קורה כשסוגרים את הפה".

את רואה מה קורה כשאת יוצאת עם הדברים האלה בפומבי, ואז את עושה את הצעד הלא כל כך הגיוני להקים תנועה ולצאת עם זה עוד יותר בפומבי.

"אנחנו הרוב. הם מעטים אבל יש להם כוח עצום, כי הם נמצאים במוקדי הכוח. מהסתדרות המורים, שהיא חזקה בצורה פנומנלית והם תורמים גדולים של הדמוקרטים, דרך ג'ורג' סורוס ועד אמזון, יוטיוב, פייסבוק וכל הברונים הגדולים. עכשיו גם נפל עלינו ביידן וכל החבורה המטורפת שלו". פישביין החליטה לקום ולעשות מעשה ולא חששה מהמחירים. "יותר פחדתי ממה יקרה אם אני לא אקים תנועה".

היא ביקשה מחבר שהבן שלו אחראי על עיתון אונליין של קהילה קונסרבטיבית באזור שיכתוב על הסיפור. "הוא כתב והתחלתי לקבל תמיכה". אחר כך היא אספה כמה נשים לסלון הבית, וכך נולדה התנועה שלה, "No left turn in education", שהחזון שלה הוא "חינוך עתידי שבו מעריכים ומטפחים את עקרונות היסוד האמריקניים, ערכי המשפחה נשמרים וכל אדם יכול לשאוף לאמת, מידות טובות אסתטיקה ומצוינות". המטרה היא להשיב לתלמידים את החשיבה האובייקטיבית על ידי העצמה של התלמידים, ההורים והקהילה ומתוך הערכה למקום של ההורים במערכת הזאת שנקראת חינוך. והדרך? הארגון מפרסם מקרי כפייה של ערכי שמאל, תיאוריית הגזע הביקורתית ואפליה על הרקע הזה בכל רחבי ארצות הברית. הם מעודדים את פרסום המקרים האלה ודוחפים למעורבות הורית בתכנים שלומדים הילדים. יש גם ניסיון להביא חלק מהמקרים לרשויות ואף לבתי המשפט, במקרה שילדים מופלים כשההורים כבר לא מסכימים לשתף פעולה עם התיאוריות האלה.

"לאט לאט הצטרפו אנשים. היינו אולי מאתיים איש", היא מושכת את האל"ף כמו ירושלמית אסלית. כעבור חודשיים התראיינה במשך ארבע דקות בתוכנית נצפית מאוד בשם Tucker Carlson Tonight ברשת פוקס. לתוכנית יש יותר מ־4.3 מיליון צופים. "הפכתי לסנסציה. תוך שבוע היו לי יותר ממיליון אנשים שהגיעו לפייסבוק ועשרות אלפי מכתבים והודעות". היא הופתעה, אבל רק קצת. "לא היה לי ספק שהרוב המכריע של האמריקאים הם איתי. ידעתי שהם פוחדים ואני פותחת את הפה. אבל לא ידעתי שאקבל כזה מבול".

לדבר על גזענות בלי להתקרבן

יש משהו קצת מפתה בנושא הזה של התנערות מגזענות ושיקום הדיכוי. הרי הייתה גזענות איומה כלפי שחורים, הייתה עבדות, וגם בישראל אנחנו מכירים גזענות. באופן הכי טבעי אנשים רוצים להיאבק באפליה, הם רוצים לתת שוויון הזדמנויות.

"הייתה גזענות, אף אחד לא מנסה להסוות. כשחזרתי לארץ בשנת 96' בת דודה שלי הראתה לי תמונה של מישהו מחזיק ספר היסטוריה שלומדים בתיכון, ויש בו אולי תשעה עמודים על ההיסטוריה של כל היהודים שבאו מארצות ערב, כל היתר היה על יהדות אשכנז. התמונה הזאת מאוד עגומה. אני לא אומרת שלא הייתה אפליה. אני יכולה להביא דוגמאות מעצמי, מההיסטוריה הפרטית שלי על אפליה.

"מצד שני, אז מה עושים? אומרים שיש אפליה ושוברים את הכלים ומתקרבנים ולא מתאמצים להגיע לטוב ביותר? אצלנו במשפחה ניסינו לעשות את הטוב ביותר ואנחנו מסודרים, אבל במקביל גם במדינה חלו כל מיני תמורות ושינויים. כשבגין עלה לשלטון והביא את דוד לוי ואחרים הוא שינה את המפה". והיא ממשיכה לארצות הברית: "אז לא מסווים את ההיסטוריה האמריקאית. מספרים אותה, מספרים על כל הבעיות, לדעתי אפילו בצורה מוטה כי כל שנה בארצות הברית חודש פברואר הוא black history month. חודש שלם! אז יש לתת מקום לדברים האלה, אבל כיום יש מי שרוצה ללמד את ההיסטוריה של ארצות הברית בצורה שונה. והתיאוריה הזאת הולכת ונכנסת לספרי הלימוד האמריקאיים".

פישביין מתכוונת לתיאוריה שקיבלה את הכינוי 1619. היא נכתבה בידי האנה ג'ונס, עיתונאית מהניו יורק טיימס מגזין. לפי ג'ונס, שנת הייסוד האמיתית של ארצות הברית היא 1619, השנה הראשונה שבה הובאו עבדים אפריקאים למושבות. התיאוריה טוענת כי ארצות הברית הוקמה על בסיס העבדות של האפריקאים ועשתה הכול כדי לשמר אותה. לפי זה, המהפכה האמריקנית לא נולדה בגלל שהאמריקנים רצו להיות חופשיים אלא משום שרצו לשמר את העבדות. התיאוריה רצופה עיוותים היסטוריים וכוללת העלאה של הקפיטליזם על המוקד. "זה קשקוש. גם ההיסטוריונים השמאלנים ביותר קטלו את זה. אין לזה שום ביסוס היסטורי, אבל מלמדים את זה בבתי הספר".

האתר של ארגון No Left Turn In Education מוצף במקרים שאירעו לתלמידים בבתי ספר, וחלקם מגיעים לבית המשפט. אחד כזה הוא סיפור של אישה שאביה לבן ואמה אפרו־אמריקנית. שני ילדיה מהנישואים הראשונים נולדו לאבא כהה עור, והילדים הבאים נולדו מנישואיה השניים לאב לבן והם בלונדינים עם עיניים ירוקות. הקטנה נולדה גם היא כהה. משפחה צבעונית. אחד מהילדים הבלונדינים, ויליאם, הגיע לכיתה י"ב ונאלץ להיכנס לשיעור בשם "סוציולוגיה של שינוי". "התלמידים היו צריכים לפרק את הזהויות שלהם לפי צבע עור, אתניות, הכנסה של משפחה, דת, מין, ג'נדר (שזו הגדרה נפרדת ממין ביולוגי) ונכויות. התלמיד מקבל ניקוד על כל דבר, ולפי הניקוד הוא הופך למדכא או מדוכא, אם הוא בעל פריבילגיות או קורבן", מספרת פישביין. "הילד הזה מגיע ממשפחה מגוונת. אמא שלו מעורבת, אחים שלו מעורבים, מדוע הוא צריך לעשות את זה? האם אמרה לבית הספר שזה לא מתאים להם כמשפחה וביקשה שייתנו לו שיעור אחר במקום. לא רק שלא הסכימו, אלא גם לא אפשרו לו לקבל את תעודת סיום הלימודים בגלל שהוא לא היה בשיעורים האלה. זה הגיע לבית המשפט".

באתר יש גם תוכניות לימוד אלטרנטיביות, מידע על זכויות, מיפוי ומידע על מוסדות חינוך באזורים שונים ועוד. פישביין לא ישנה הרבה. היא מנסה לגייס תרומות ולהקים סניפים מסודרים, להפוך את הבייבי שלה לארגון גדול מספיק שיחולל שינוי בכל רחבי ארצות הברית. את המיליונר שיסכים לשים את הכסף שלו על הפרויקט הזה היא עוד לא מצאה. "אנשים מתעוררים אבל לאט. ויש הרבה שתומכים בנו, אבל הם מפחדים להגיד כי הם חוששים מתרבות הביטול, אז זה לא פשוט".

"גם בישראל ההורים חייבים להתעורר"

לפישביין חשוב מאוד שהדברים האלה יגיעו לעיניים ישראליות. היא ציונית שגורל המדינה יקר לה, והיא רואה שני מדרונות חלקלקים ומסוכנים בהמשך הפצת התיאוריה הביקורתית של הגזע ותורות דומות. "מההתחלה היה לי ברור שזה ילך למקומות אנטישמיים. האנטישמיות פה גואה, וזו לא מילה שאני משתמשת בה בצורה חופשית". השיחה שלנו מתקיימת לפני ההתבטאות של גולדברג שצוטטה למעלה, אבל פישביין מביאה דוגמה מהיחס לשואה. "היהודים הם לבנים, הם עשירים, מאיפה העושר הזה? התיאוריות האלה מאפשרות לכל הסטיגמות על היהודים לפרוח. לא משנה מה תעשה בתור יהודי. זה כמו היחס של היטלר ליהודים. והיהודים אנשי השמאל הקיצוני לא קולטים את זה".

התפיסה הזאת לא נשארת בתוך תחום היחס ליהדות אלא גם ביחס למדינת ישראל, מסבירה פישביין. "בתוכניות הלימודים במדינת וושינגטון יש ספר לימוד שעושה אנלוגיה למה שקרה בין הילידים האמריקניים שחיו פה, כלומר האינדיאנים, ובין לבנים שהרגו בהם ובזזו אותם. ספר הלימוד עושה את ההשלכה לישראל, כאשר הילידים הם הפלשתינים ואנחנו הלבנים שגזלנו להם את האדמה ובזזנו אותה. זה מוביל לעמדות אנטי־ישראליות, וכמובן מתקשר למפה ההיא של הגדה המערבית שהקפיצה אותי".

בקליפורניה, היא מספרת, נכתבה תוכנית לימודים אתנית שהייתה מאוד אנטישמית. התוכנית עברה שוב ושוב ערעורים במטרה להוציא את האנטישמיות מתוכה, אבל היסודות האלה עדיין קיימים בה. זה ואנטי־ישראליות. "אלה שהוציאו את הגרסה הראשונה, המלאה באנטישמיות, עדיין רצים ממקום למקום ומנסים לדחוף את הספר שלהם. הספר קובע שאנחנו מדכאים ורוצחים את הפלשתינים ועושים להם אפרטהייד".

המדרון השני שממנו חוששת פישביין קשור למתרחש בישראל. היא שומעת סיפורים על הכנסת תוכניות חדשות וכללים חדשים לגנים ולבתי ספר בארץ, ויכולה לראות לאן כל זה הולך. היא מודאגת. "אני עוזרת עכשיו לקבוצת הורים שנקראת 'פורום הורים למען המסורת'. דיברתי עם רוני ססובר שסיפרה לי שבארץ יש גן מודע מגדר, על בובת טרנסג'דר לגן לשעת סיפור, על מחברת ריקה עטופה שנקראת 'מחברת מסע', שקיבלו ילדים בכיתה ב', במקום קבלת התורה. כל נושא הגזע גם הוא מיובא לישראל עכשיו. תתחילו להרים דגל אדום ולהזהיר אנשים, אתם חייבים לפעול עכשיו".

ישראל אינה צועדת לבד בעניין הזה. לאחרונה שוחחה פישביין עם קבוצת הורים מאנגליה ועוד אחת מקנדה. "מתברר שלוקחים את הספרים האמריקניים ומביאים אותם לאנגליה, למרות שיש להם היסטוריה שונה וזה כאילו לא שייך, אבל אני לא אופתע אם הם יתורגמו ויילמדו שם".

הפעילות בארגון שלה אינטנסיבית מאוד, והיא עסוקה בכתיבת מסמכים, מענה למיילים, ראיונות וגם, איך לא, בהדיפת מתקפות.

מתי תגידי לעצמך: אני יכולה לנוח?

"יש לנו יעד מוצהר. אני אוכל לנוח ברגע שבו כל הפוליטיזציה והאינדוקטרינציה תוצא לגמרי ממערכת החינוך. הרגע שבו יחזרו ללמד מדעים וחשבון, ספרות והיסטוריה שמבוססים על עובדות ומחקר ועל חשיבה ביקורתית ולא על תיאוריות מבוססות אידאולוגיה שלא מאפשרות לילדים לחשוב".

מעבר לכל המילים ולכל הפעילות, המסר של פישביין מחזיר את האחריות הביתה, להורים. הילדים הם לא שגר ושכח ובית הספר הוא לא בייביסיטר נחמד. "ההורים צריכים להבין שיש להם תפקיד ולבית הספר יש תפקיד. הילדים הם שלנו ולא של הממשלה, אנחנו אחראים על החינוך שלהם. היום זה לא כך. היום אנחנו צועדים בענק לכיוון המרקסיסטי־קומוניסטי. הורים, תתעוררו".