במנשר היסוד של גוש אמונים, אשר מנסחו העיקרי היה חנן פורת, נכתב כי מטרתו "להביא להתעוררות גדולה בעם ישראל, למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו, תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות ותכליתו גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו".
היה זה בעצם ניסוח מחודש של דברים שכתב חנן עצמו שנים ספורות קודם לכן: "הרב קוק זצ"ל הגה בשעתו הקמת תנועה גדולה בשם דגל ירושלים. כדאי לעיין במצעה של התנועה ולהתחקות אחרי צעדי הבראשית שלה... חש אתה בלהט המתפרץ, שומע אתה קריאה גדולה לבניין בית לאלוקים בארץ הזאת. לא זכה דגל ירושלים לפלס לו נתיב במים העכורים של אז. מיני 'עסקנונים' במזרחי ובאגודה לא הבינו מה צורך יש בתנועה נוספת... דומה שהיום יותר מאשר אז, זקוקים אנו לתנועה כזו, 'דגל ירושלים', שתעלה אותנו על פסים אחרים מאשר אנו נגררים בהם היום בסירוך־רגליים כושל. אפשר נדע אז לשאוף אוויר פסגות... הייתה זו שאיפה של קומץ אידאליסטים שחיכתה לשעת הכושר".
השעה הגיעה, לכאורה, בעליות הגדולות לסבסטיה ומבצע "הקפות", כשלפתע גילו את מה שהיה נסתר מתחת לפני השטח – תנועה אידאולוגית שאפתנית ופורצת דרך שסוחפת עשרות אלפים ומובילה אפילו את מי שהיו עד כה בשר מבשרה של ההנהגה הוותיקה, בהם חלק נכבד מוותיקי ההתיישבות העובדת שהיו מזוהים עם הקו הניצי של מפלגת העבודה, ובמרכזו חוג עין ורד המפורסם שכלל את אריק נחמקין, יוסף טבנקין ועוד.
ישראל הראל ביטא בבהירות את המפנה שגוש אמונים בישר: "כבר כמה עשרות שנים, עוד לפני הקמת מועצת יש"ע ונקודה, חשתי שעתידה של מדינת ישראל כולה נישא על כתפי הציונות הדתית... החרדים יישארו כמובן יהודים, אבל אין להם יכולת לקיים מדינה והנוסחה החילונית פשוט לא עובדת. זה לדעתי בסיס השנאה אלינו: תחושת תסכול מכך שהם לא יכולים להתחרות בנו ובהדרגה אנחנו 'משתלטים' על המפעל הציוני. אני לא אומר את זה בגאווה או התנשאות אלא בצער רב, כי פירוש הדבר שאחרים נטשו את המערכה – אי אפשר להתכחש לזה".
אלא שלא באמת "השתלטנו", רק היה נדמה.
א־לוהים לשלטון בחרתם
עד אותה עת המפד"ל וחבריה קיבלו ללא ויכוח את הגדרת האינטרסים הלאומיים כפי שנקבעו על ידי הנהגת מפא"י, ששלטה בכל המוסדות. לעומת זאת, לשיטתו של זרם מרכז הרב, שהיה ראש החץ האידאולוגי והמנהיגותי של גוש אמונים, יישוב הארץ ברוח התורה הוא עקרון יסוד שתהליך התחייה הלאומי מותנה בו ותלוי בו. משום כך הוא חייב להתבצע רק מתוך נאמנות לאינטרס הלאומי של עם ישראל: ריבונות מלאה ומוחלטת על שטחי ארץ ישראל השלמה. על פי גישה זו הייתה הצדקה לפעול בניגוד להנחיות הממשלה, כשזו מועלת בתפקידה.
המטרה – כפי שניסח חנן פורת – הייתה לממש את חזונו של הרב קוק על אודות תנועת תחייה היונקת את ערכיה ממקור הקודש ומתחברת בזה ליוזמתם של הרבנים קלישר וגוטמכר, שהחלו בפעילות לשיבת ציון, כשהרב מוהליבר וחבריו ממשיכים זאת בתנועת חיבת ציון ובעלייה הראשונה שהייתה דתית.
גוש אמונים פרץ לתודעת הציבור כמשב רוח רענן לאחר הדכדוך של מלחמת יום הכיפורים ותוך כדי מסעות הדילוגים הזכורים לשמצה של קיסינג'ר, שהתאמץ בכל כוחו להסיג את ישראל מקווי סוף מלחמת ששת הימים ולהפוך את הניצחון המזהיר במלחמת יום הכיפורים לתבוסה מדינית. ראשי תנועת החרות הצטרפו בחדווה לצעירים המתלהבים, כשהם רואים בהם שותפים להפלת ממשלת העבודה אשר מוכנה לוויתורים ונסיגות. המפד"ל, שהייתה גורם מרכזי במהפך וקיבלה 12 מנדטים, לא שברה את תקרת הזכוכית של הנהגת המדינה ומשרד החינוך היה נחשב בעיניה כשיא ההצלחה. הם לא התיימרו להנהיג אלא חסו בצילו של בגין, בעל הכריזמה והנאומים חוצבי הלהבות. את מה שבגין שינן לעצמו ולחבריו גם כשהיו מפלגה קטנה, "א־לוהים לשלטון בחרתנו", עד שהפכו זאת למציאות – לא שיננו מעולם במפד"ל. תמיד הייתה זו "ברית", שלמעשה הנציחה את מעמד האדונים והמשרתים אשר זוכים לפירורים – לעיתים חשובים, אך לא מהותיים להנהגת המדינה – מידיו של השליט החילוני.
למעשה, האירוע ההיסטורי המכונן שבו שמטה ההנהגה הדתית את המושכות מידיה היה בקונגרס הציוני החמישי. בשנת 1902 הוקמה תנועת המזרחי כמשקל נגד לפרקציה הדמוקרטית, שבין חבריה היו אחד העם, חיים ויצמן, מרטין בובר ויוסף קלוזנר.
העימות העיקרי בין שתי הקבוצות היה כחודשיים לאחר ייסוד המזרחי והוא נסוב סביב החינוך, כשהחילונים העלו הצעה בדבר חובת "חינוך ברוח לאומי". כלומר – הגדרת אופיו של החינוך במדינה העתידה לקום כלאומי־חילוני. אומנם לרב ריינס היה רוב לסכל את ההצעה, ולהמשיך בגישתו של הרצל שכעת לא עוסקים בענייני רוח אלא בהצלה פיזית בלבד. אך הוא החליט להגיע לפשרה, ועל פי הצעתו נבחרו שתי ועדות חינוך: האחת לחינוך לאומי־דתי והשנייה לחינוך חילוני. ההמשך ידוע – החינוך במדינת ישראל נכבש בסערה על ידי גורמים חילוניים שחלקם אנטי־דתיים מובהקים. אפילו בכנסת הראשונה, עת היו לאיחוד המפלגות הדתיות 16 ח"כים, ומפא"י הייתה חייבת אותם בקואליציה – התיק הבכיר ביותר שקיבלו היה משרד הפנים. לא החוץ ואפילו לא המשפטים או החינוך, בוודאי שלא האוצר או הביטחון.
חושו להסתדרות ירושלים
מנהיגה הרוחני של גוש אמונים, הראי"ה קוק ובפועל בנו הרב צבי יהודה קוק, התבטא בבהירות בנושא ההנהגה. באיגרת הראשונה שבה בישר הראי"ה לבנו על התוכנית להקמת תנועת דגל ירושלים, נימק זאת כך: "השאלה הגדולה העומדת נגד עיניהם של שלמי אמונים בישראל היא למה ילכו ־בראש הרחוקים מיהדות בפנימיותה?" (אגרות הראיה, חלק ג, איגרת תתסח). אפילו למגמת הקירוב שלו שם הראי"ה סייג כשקבע: "חלילה לדחות נפשות תועות, כל זמן שלא יתפרצו לקחת להם קרנים לומר שהם קברניטיה של האומה שיפלסו לה אורח חיים חדש לקוח בהקפה מהמודרניות האירופית שהיא כסף סיגים... שעליה (כלומר, נגדה) הננו נלחמים ועוד נילחם" (שם, תתעא).
כלומר, היחס המקרב למי שאינם שומרי מצוות אינו כולל את מי שמנסה להנהיג את האומה לאורה של אידאולוגיה לאומית־גויית. על זה יש להילחם! ניתוח המצב והגדרת המטרה היו ברורים: "וסוף סוף ירומם הקודש גם את החול, ויסיר ממנו את סיגיו, אשר לא יצויר דבר זה על ידי השעבוד של איזה חלק אנשים מבני תורה ויראה, שמתלקטים תחת הדגל של חיי החול בהיטפלם להם, בקרן זוית מזרחית (רמז עבה לתנועת המזרחי), ופועלים בזה להשפיל את ערך היסוד הקיים עדי עד בישועת ישראל, שהוא רוממות הקרן לקודש ד' בעוזו וחופשיותו העליונה, להיות עבדי ד' ולא עבדים לעבדים" (שם, תתקלד).
בכרוז שקורא לתושבי ירושלים תחת תנועת דגל ירושלים, התבטא הרב קוק בניסוח מרגש ומודאג: "אם רצוננו שכל הצרות והתלאות אשר מצאו את אבותינו ואותנו בארצות אויבינו לא תהיינה לשוא; אם רצוננו שדמם של קדושינו אשר נשפך כמים על קדושת ה' בכל הזמנים ובכל הדורות לא יהיה לריק; אם רצוננו להציל את 'ישראל סבא' ולשאת את דגלו בעז כאשר נשאנוהו עד כה; אם רצוננו שפרצופה הבהיר של היהדות לא תתטשטש בזרמי הרוחות... ושאנו שומרי התורה לא נשפט להיות ליהודים 'ממדרגה שנייה' שבכל היותנו רוב בניינו ורוב מניינו וחותם־קיומו של עם ישראל, הכל באים ומדברים בשמנו ובענייננו ואת פינו לא ישאלו... מהרו והיכנסו אל הסתדרות 'ירושלים'!... אנו עומדים בתקופה הרת־עולם. חדשות ונפלאות מתחוללות לעינינו. אבני־הפינה יונחו ליסודות ההיסטוריה הבאה. הבינו את ערך השעה, תנו ערך לעצמכם ולתחייתכם ומהרו וחושו להסתדרות 'ירושלים'".
בקואליציה הנוכחית מפלגה בת שישה מנדטים ובעלת שאפתנות אדירה לקחה את הנהגת המדינה (בדרכי רמייה שכמותן לא ייעשה). מה שמוכיח כי מי שאומר מספיק פעמים "א־לוהים לשלטון בחרתנו" ומשוכנע בכך לגמרי – עשוי גם לממש את חזונו. לעומת זאת, מי שמכריז מראש שיהיה סרח עודף במפלגה או בגוש המונהג על ידי אחרים – לא יגיע לעולם להנהגה.
נראה שגם כאן מתאימים דברי הראי"ה: "אם בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואם כך היא מחשבת תמים דעים ב"ה בעצתו העמוקה. לפחות תהיה החוצפא דקדושה לא נופלת בכוחה מהחוצפה הירודה" (שם, ד, מהדורת תשע"ח, עמ' תסא).
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)