בימים האחרונים כולם מדברים על מערכות רוגלה וריגול מתקדמות ומעשים פסולים שנעשו על ידי בכירי מערכת אכיפת החוק לכאורה נגד יעדים שונים בתואנות שונות. אך כל בר דעת צריך לדבר על הצעדים שלא נעשו בכל מה שקשור לנושא ביטחון הפנים בדרום.
על פי ההערכות, במגזר הערבי בישראל יש בין 500 אלף ל־700 אלף כלי נשק לא חוקיים. מאות אלפי קנים שיכולים לירות בכל רגע על אזרחי ישראל. כאשר משטרת ישראל עורכת מסיבת עיתונאים שבה מוצגים בגאווה גדולה 80 או 100 כלי נשק ופריטי אמל"ח שנתפסו, ברור לכול כי הבדיחה פה היא על חשבוננו וביטחוננו.
לאחר שעברה בכנסת חקיקה שבה נקבע כי יושתו עונשי מינימום על מחזיקי נשק לא חוקי, ציפינו כי משטרת ישראל יחד עם גורמי הביטחון הנוספים יבינו את צו השעה וינקו את הנשק הבלתי חוקי שישנו בארץ. העובדה שהנשק לא נאסף היא פצצה מתקתקת של ממש, שהשאלה היא לא אם היא תתפוצץ, אלא מתי. אני חרדה לאיזו מדינה אני מגדלת את ילדיי.
הבעיה, כאמור, אינה רק באי־איסוף הנשק, אלא גם בכך שלא ניתן גיבוי לשוטרים שכן מבקשים להילחם בפשיעה. כאשר השוטר לא מגובה והמשטרה חלשה, האזרחים שומרי החוק אינם בטוחים. בעבר היה חוק שנקרא החוק למניעת שוטטות, שנתן לשוטרים כלים לתשאל אזרחים על מנת למנוע פשיעה עתידית. כיום החוק למעשה בוטל.
עם הכלים הקיימים כיום בידי מערכות אכיפת החוק, אני תוהה בכנות מי ירצה לבחור לעצמו מקצוע שאמורים להגן בו על האזרחים, אך בפועל קושרים את ידי השוטרים.
אזרחים טובים בנגב מרגישים מופקרים ונערכים בעצמם למבצע הבא. כאשר רשויות מקומיות ויוזמות אזרחיות פרטיות מחליפות את מערכות אכיפת החוק ואת אלה שאמורים לספק ביטחון, ברור לנו כי אנחנו בבעיה. תושבי הנגב מתעוררים כבר שנים למלחמה יומיומית, אך המערכות במדינה עוד לא.
לאזרחים אין משטרה אחרת, אין לנו מערכות אכיפה אחרות. גם כעת, בזמן רגיעה לכאורה, האלימות משתוללת, ולאף אחד לא אכפת.
רק לפני כחודש וחצי המדינה כולה הזדעזעה ובצדק מהרצח המיותר של הילד עמאר אל שייח בן הארבע בצפון בעת ששיחק בגן שעשועים עם אמו ואחיותיו. יום למחרת הייתה צריכה להתקיים ישיבת חירום ביטחונית, אבל נדמה שדמם של האזרחים שקוף ולא אדום.
גם על הרצח הזה, כמו על רציחות אחרות, עברו לסדר היום. השקט הזמני שאנו חווים עכשיו הוא תעתוע שעוד יתפוצץ לכולנו בפנים.
ביטחון הפנים בישראל מופקר, וזו סוגיה משמעותית הרבה יותר מההתמודדות עם איראן גרעינית, חמאס וחיזבאללה גם יחד. אז רגע לפני הסבב הביטחוני הבא שיגיע חלילה, יש צורך בתיקון בהול של המערכות הפנימיות במדינה, תוך הענקת כלים מתאימים למי שמבקש לשמור על ביטחון אזרחי ישראל. צו השעה הוא הגברת תחושת הביטחון שלנו האזרחים, לא במילים אלא במעשים.
הכותבת היא מראשי הפורום לקידום הנגב, חברת מועצת באר שבע לשעבר