מסעדה פרסית
אני יודע, זה לא האדר הנכון, אנחנו רק בראשון, ובכל זאת ברשותכם הצצה למגילה: התרבות הפרסית שבתוכה מלך אחשוורוש נראית במגילה כמו משתה אחד ארוך. הוא מדבר אל נתיניו דרך הבטן, ויש בינו וביניהם מין הסכם לא כתוב: אני אפטם אתכם במטעמים ואלכוהול, ואתם תקבלו את מלכותי מהודו ועד כוש. מין חיבוק דב שכזה. ובעצם מדובר כאן בשיטה, ממלכת הדובים. רב יוסף מסביר שהתרבות הפרסית הייתה תרבות דובית: "אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלים שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב" (עבודה זרה ב, ב). בתפיסה הפרסית האדם אינו אלא כלי קיבול ענק לכל תאוות העולם. ואחשוורוש? הוא יושב על השיבר הראשי ומגשים את כל החלומות.
אלא שכל אחד מאיתנו יודע שעם כל הכבוד לאוכל ושתייה, יש באדם השתוקקות להרבה מעבר לסטייק ובירה, וקשה להניח את הדעת כשהחיים מסתכמים בגרגרנות. גם לזה יש פתרון בתרבות הפרסית: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן" – הכול יפה, הכול בטוב טעם, והאסתטיקה הזאת מעניקה לאדם חוויה רוחנית, שמאפשרת לו לטבוע עמוק יותר בתרבות הדובית.
וזה העניין בעצם. זו לא תאווה גסה ובהמית במערומיה. זוהי תאווה בלבוש צנוע, כזאת ששודרגה בפרס לכדי תרבות למביני דבר. תרבות האוכל זה לא סתם אוכל, זה "גורמה", ובמבטא פרסי עתיק זה מתגלגל נהדר על הלשון. וכשמזללה הופכת ל"אירוע בשר למבינים", וכשהחברה הגבוהה מתכנסת סביב ערב גבינות ויין – זה מתחיל להיות נחשב להיות מהמבינים, מאניני הטעם שיודעים להבחין, ולדבר, ולהתפלפל על המגוון והמרקם והפריכות והמתקתקות והצילחות והמשחק הנכון בין התבלינים. ומי שלא באירוע – באמת לא ראוי להבין.
אחר כך, שאר הרוח של האדם כבר משתכנע שזהו בעצם שיח רוחני, הרי מדובר כאמור בתרבות, והכול מוגש אומנותי כל כך, כמעט פיוטי, ומה פתאום שתתמרד הנפש? וכך הופכת הרוח שותפה במשתה הבשרים והאלכוהול, ולא מרגישה ששתתה קצת יותר מדי והיא כבר מתנדנדת כמו שיכורה, מפחדת להתפכח.
מסעדה ישראלית
והיום? היום אין כבר מלך חמוד שיזמין את כולנו לחגוג על חשבון הארמון ועל חשבון הנשמה במשך חצי שנה, אבל יש פריים־טיים בטלוויזיה, כל השנה יום יום, ולמי שהפסיד בערב - בדקתי בלוח השידורים - יש סדר חזרות בצהריים. והערוצים המסחריים הם משתה אחד ארוך. אדם שצורך את המנה היומית בשעת השיא בטלוויזיה עלול באמת לחשוב שהעולם תלוי בשילוב הנכון בין פטריות כמהין לשורש זנגוויל.
אז מה הבעיה עם תוכניות האוכל הללו שמרפדות את המסך יום יום? הבעיה שהאוכל בחיים פשוט יצא מכל פרופורציה. הפך מחומר בערה לחיים עצמם. האוכל הוא צורך פיזי, אפילו מביש קצת כשחושבים על זה, עד כמה יש בנו צד חומרי שצריך תדלוק בכל רגע, אחרת בתוך כמה שעות נהפוך לסמרטוטים בצום. אז בסדר, אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו נצרכים לזה. והקב"ה אפילו עשה לנו חסד גדול ונתן לנו מנגנון שיצלצל כשחסרה אנרגיה במערכת, ואפילו פינק אותנו במגוון טעמים עשיר כל כך, כדי שלא נתקיים על קפסולות ונוכל ליהנות מהטעמים. עד כאן נהדר. אבל כשהופכים את האוכל וטעמיו לסיפור החיים – מה זה מעיד על החיים? כשטעם האוכל הוא טעם החיים, כמה טעם יש בחיים? קצת כמו לבוא לבית הכנסת בשביל הוויסקי בקידוש.
נכון, יש קשר עמוק בין האוכל לנפש, אולי אפילו לנשמה. לא בכדי נאסרו עלינו כמה מאכלים, ובפסח יש מאכלים שהופכים למצווה. וככה זה בחיים – מאכלים נושאים געגועים ומשמעות, וכשאנחנו מצליחים להכין מתכון של סבתא רבתא שכבר איננה בעולם, יש בריח ובטעם משהו מן המפגש איתה. אבל לא יכול להיות שביחסי הגומלין שבין האוכל לנפש, האוכל ייהפך לשחקן הראשי והנפש תעמוד ותמחא לו כפיים. ואיך קרה לנו שמי שמבינים בטעמים ומרקמים הופכים פתאום לגיבורי תרבות?
מסעדה נפשית
ומה קורה לנפש בתוכניות הבישול הללו? מה שקורה בכל תוכניות הריאליטי. נפשו של כל משתתף צריכה להיות חשופה בפני ההמון. הרי המומחים אוכלים שם לבד ודרך המסך אי אפשר לטעום. מה נשאר? לטעום מהפחדים, מההתרגשויות, מהמפסידים והמנצחים. והכי טוב – לטעום את נפשם של המתמודדים. יביאו סיפור טוב – יביאו רייטינג. וככה נולדה תרבות שיתוף־לכאורה. המשתתף משתף בקשיי חייו, באבא אלים, באמא שבקושי החזיקה את עצמה, בחרפת רעב, באלימות, בהשפלה. הצופים מזילים דמעה. ואיש לא צועק: היי, רגע, גם עכשיו הוא עובר קצת השפלה, מוכר את כל הרגשות והסודות הכמוסים בשביל להתקבל, בשביל להתקדם, בשביל לזכות, בשביל להתפרסם, ואחרי ששפך את כל ליבו בפני כולם, אולי בכלל הפסיד, ויצא ככה, כמו שבא - מי יטפל עכשיו בכל הכאב שיצא? בטח לא ההפקה.
תחרויות בישול הן דבר צנוע לכאורה, אולי גם כשר שם, ואפשר לתלות בכניסה תעודת כשרות חתומה. אבל כל תוכניות הריאליטי, גם אם יבואו בלבוש של מאה שערים, הן פריצות במיטבה. אלא שזוהי פריצות שלא מדברים עליה כמעט - לא הגוף פרוץ בהן בהכרח. זו הנפש שנפרצה, שהתיישבה בחלון הראווה של כל עם ישראל. עכשיו כולם יודעים, כולם רואים, אין רשות יחיד. הכול בזול. נפש למכירה.
שמעתי פעם פודקאסט שבו שוחח תומר אלחנן מרשל עם הרב אורי שרקי. באופן הכי צפוי גם הפעם אמר הרב שרקי את הדבר הכי פחות צפוי. הוא נשאל עם מי לעולם לא יסכים להיפגש (שווה לחשוב לרגע מי הלעולם־לא שלכם) וענה: עם האנשים שקשורים לתוכניות ריאליטי (תודו שהיו לכם בראש מועמדים אחרים לרשימת ההחרמה. גם לי). ניסיתי לקבל כמה מילות הסבר ושאלתי את הרב למה בעצם. הוא השיב לי: "כי זו מכירת החיים לציבור", והוסיף: "גלגול מודרני של העבדות".
וככה זה - על המרקע אנשים שבשביל להתפרסם או להגשים חלום נאלצים למכור לכל הצופים את מרכולתם הכמוסה. והצופים? הם הופכים למציצנים ברישיון. והצצה נפשית לעיתים גובה מחירים כבדים לא פחות מהצצה גופנית. ככה היא הנפש, חתיכת אין־סוף, הרבה יותר רגישה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com